הזריחות האחרונות שלי

רטרוספקטיבה-

הם בדיוק חזרו מטיול. הילדה הקטנה חייכה. היא רצה לדלת החומה וחיכתה שם כמו תמיד שיבואו הוריה ויפתחו אותה, נשענת על הדלת בכפות ידיה הזעירות. ההורים גם הם כהרגלם, טרודים בשיחה חסרת תוכן או אפילו במחשבות חסרות תוכן ממשי שכבר אין טעם אפילו להעלות במילים. מביטים זה בזה. הילדה בין שניהם מסתכלת מעלה, נדמה שהם כל כך גבוהים וגדולים. היא מתבוננת בכפות הידיים הגדולות של האב. שחומות, שזופות, חסונות כאביה עצמו. היא מביטה בפלאה באצבעות הארוכות שאוחזות בצרור המפתחות ובאותה נשימה ממש בשערות השחורות הדקיקות שמזדקרות בסבך על זרועותיו.

והטקס הרגיל של "הכניסה לבית" שהתחבב עליה לאחרונה החל ואותה תחושה מוכרת הציפה אותה מחדש.

צרור המפתחות המרשרש שבין האצבעות של אבא, נוקש במנעול באותה נקישה מוכרת המצלצלת באוזניה "בית".

פעמיים למטה.

פעמיים למעלה.

הדלת נפתחת.

חושך.

אור אדום מכיוון הקיר הסמוך.

צפצוף האזעקה ורעש המקשים מתחת לאצבעות של אבא.

האור נדלק. האחים שלה כבר מזמן במעלה המדרגות, מקניטים זה את זה, אם היא שומעת נכון, או אולי רק מדמיינת מה שהתרגלה לשמוע כבר מזמן.

אמא ניגשת אט אט בחולצה השחורה הארוכה שלה אל "שולחן הטלפון" בפינה, שהוא בעצם אפילו לא שולחן, אלא מדף עץ בהיר שהוריה מתעקשים לדבוק בכינוי הישן ולהמשיך לקרוא לו כך. היא לוחצת על כמה כפתורים במשיבון שעל יד הטלפון האפור שמונח מבויש בפינה, ממתיק סוד.

הילדה חולצת נעליים לאט. מביטה ברצפה ארוכות.

צרחות בוקעות מהמכשיר. צעקות ואיומים שהיא לא מבינה. מילים מוזרות, שהם בשפתה שלה, אך היא אינה מסוגלת להבין.

דקות ספורות הם עומדים כך, קפואים, כל אחד במקומו.

היא מזהה את הקול.

אבא מחבק את אמא. והילדה הקטנה, עדיין בפינה ליד הדלת, רואה שהיא בוכה.

"מה קרה? מה שרה אמרה?... אבא! למה אמא בוכה? אבל למה?"

"תשתקי!"

"אבל מה קרה?"

רק הבכי החרישי של האם לבדו נשמע ומותיר אותה ללא מענה.

המומה, נפעמת, הלב דופק מהר. הנעליים נותרות זרוקות בפינה והשרוכים פרומים. היא יודעת שאמא לא מרשה להשאיר אותם ככה - כשבאים אורחים זה עושה בושות.

הבכי מתעצם. האם הופכת מול עיניה לאחת המפלצות שהיא חולמת עליהן לפעמים בלילה. אבל הפעם היא לא התעוררה ורצה לחדר של ההורים בסוף המסדרון להעיר את אבא שישמור עליה.

הדמות מולה, שהיא כבר לא מזהה פתאום צועקת. מעיפה את ידיה לכל עבר ובבת אחת לכל הכיוונים. מסירה מעליה את הזרועות החזקות השעירות של אבא, שלשווא מנסה להחזיק אותה אצלו, להרגיע.

בבת אחת הילדה מוצאת את עצמה קרוב קרוב לעיניים הגדולות שלה ולדמעות בשוליהן. היא תופסת אותה חזק חזק בשתי הכתפיים, מטלטלת אותה בכל הכוח וצווחת אל תוך שתי עיניה ממש,

"אני אהרוג אותך!

אני אהרוג אותך אם רק תעזי להתנהג ככה לענת כשתהיי גדולה!

שלא תעזי!

אני אהרוג אותך את שומעת?!"

בלילה הילדה לא הצליחה להרדם. היא התהפכה במיטה שלה עם הסורגים האדומים בקצוות, מכסה את השמיכה הורודה עד מעל לראש – כמו תמיד כשהיא פוחדת ואין איפה להתחבא מהצעדים במסדרון.

בלילה הידיים הגדולות השעירות הכו אותה. והברכיים שלה כאבו ונהיו כחולות כמו ארטיק קרח.

והיא שתקה.

וכמה פעמים עוד אפשר לשמוע שהחיים שלי הם כמו סרט? מה זה אומר שכולם אומרים לי את זה בזמן האחרון?

איזה מן סרט זה?

לפחות קיבלתי תפקיד ראשי.

זה מחזיר אותי אחורה ואני מתגעגעת להרגשה המוכרת, המרגשת. לעמוד על במה, יחפה, מסונוורת.

מחופשת, אבל כל כך חשופה ופגיעה אל מול כל האנשים שמביטים בי. אני מתגברת על רטט הפחד ורצה במהירות לעבר השני של הבמה. הצעדים שלי נשמעים חזק וברור וחוזרים אלי בהד מתקרת האולם.

אני אומרת את הטקסט, מסתכלת לקהל ישר בעיניים. לא שוכחת אף מילה.

טוב לי.

חשבתי להקליט אותה.

להחביא את המכשיר בתיק הלבן. היא לא תשים לב.

לדבר חזק וברור

"למה כל כך רע לך שטוב לי?"

אני חושבת על זה כבר שנים וכל פעם דוחה את הרעיון מחדש. מחביאה את המחשבה הזאת שמעזה ומתעוררת בי, שוב ושוב.

אני לא מפחדת להתפס.

אני מפחדת שזה יצליח.

אני מפחדת לזכור את המילים המדויקות שלה.

רק אתמול כל כך פחדתי לשכוח.

הלכתי באותו רחוב.

אל אותו בית.

המחשבות לא עוזבות. מתוקות כמו אתמול.

הבנתי אז שאין טעם לכתוב, לצלם. לנסות לתפוס את הרגע כמות שהוא, כי אי אפשר להצליח. חשבתי שאזכור תמיד, איפשהוא בתוכי.

רציתי לזכור שהלכתי בצעדים גדולים. ששמעתי שיר יפה. שלבשתי חולצה ירוקה. שהיה יום שני אחד בצהריים בחודש יוני של סוף כיתה י' וחזרתי משיעור מוסיקה – אחד האחרונים. שהלכתי ברחוב וכל עץ נראה לי מיוחד וחדש, ושונה מאתמול, וכל צופר של מכונית בער בי. ושראיתי אישה עם שיער ארוך בהיר אסוף ומטפחת סגולה למותניה, רוכבת על אופנים.

עכשיו אני רוצה לשכוח.  

ובכל זאת,

אני מזכירה לעצמי כל דקה כמעט כמה שטוב לי.

בסוף אפסיק לשכוח.

בסוף אאמין בכל ליבי שיהיה טוב, שבאמת יכול להיות.

בסוף אפסיק לפחד מהבטחות שאי אפשר לקים.

ומאז שאני מזכירה לעצמי, באמת טוב.

אושר מאולץ? שקרי?

לא.

נסיון אחרון להאחז בציפרוניים בכל מה שיש לי.

ויש לי.