אני כל הזמן חיבת למתוח לעצמי את הגבולות. להרגיש בכל רגע שאני חיה, שלא מתבזבזת דקה.
אולי אני מתחמקת מלהיות עצובה. אבל אפשר להאשים אותי?
אין איך לפתור את זה, לא יעזור להיות עצובה. בדקתי.
תקראו לזה הדחקה, תקראו לזה לברוח מהבעיות שלי, במקרה הזה, לא להתמודד היא דרך התמודדות היחידה שנותרה לי.
אז נדרתי לעצמי נדר קטן, שמעכשיו יהיה לי טוב למרות כל הרע הזה שמרחף מעלי בעננה שחורה. ואני יכולה לומר בגאווה שבנתיים אני מצליחה לעמוד בו בהצטינות.
לא הייתי מצליחה בלי האנשים הנפלאים האלה. שניערו אותי, אז על הספסל ליד המגרש או בכיתה, או בכלל רחוק מהבית.. שניחמו אותי בטלפון ונתנו לי חיבוק בכל פעם שהיה צריך ובכל פעם שהיו יכולים. שצחקו, דיברו (לא רק בעברית =] ), שרו, שיתפו... שלקחו אותי רחוק, שאוכל להרגיש חופשיה, שהחזירו אותי הביתה כשהייתי אבודה. שאהבו אותי, כמעט בלי דרישות ובלי תנאים, מלבד הבטחה לא כתובה שאוהב אותם בחזרה בכל המובנים של המילה.
גורם לי לחשוב, כמה אני בכל זאת, ברת מזל, ומה בכלל עשיתי שכל הטוב הזה מגיע לי?
וכל כך טוב, עכשיו. ואני יודעת, סוף סוף יודעת, שיהיה.
שמישהו יזכיר לי בבקשה, כמה טוב לי בכל פעם כשאני עצובה...
תמונות, כפי שהבטחתי:
שטויות בשוק עם דיאנה ואוסי, כי רצינו לגוון =]
והקרדיט כולו לאוסי
לא ברור לי מה ניסנו לעשות אבל זה היה מצחיק.
אסנת: "ביצים! תעמדו ליד הביצים!"
קנינו סוכריות גומי שבסוף לא אכלנו. נו, בטח דיאנה זללה הכל בבית =] 
אגסים דמויי סזאן..
טוב נו זה לא אגסים אבל תשכחו מהדקויות!
אסנת:"תלכו ותעשו כאילו אתן מתמקחות!"
אני, התגנבתי לעמדת המוכר ו"קבעתי עובדות בשטח" כמו ציונית מעשית טובה (חח או שלא)
אסנת בנתיים לא יכולה היתה להפסיק לצחוק ולכן נסלח לה שהתמונה יצאה מטושטשת =] 
מדצ"ים שותים ארומה. שילוב מוזר קצת לא?
הם החליטו לעשות "מסיבת פירות" במשרד והזמינו אותנו להצטרף, לכו תבינו מה זה אומר.
אנחנו והמדצ"ים. אתם מוזמנים לנחש מי זה מי.
חח, תמיד רציתי לעשות את זה =]
מי מוצא את דיאנה?
השיר "ערב של שושנים" עדיין תקוע בראש ולא מסרב לצאת.
הפתק שהיה בתוך עוגית המזל:
"אם אתה מעונין להיפטר ממישהו - הלווה לו כסף"
עדיין מונח על השולחן ואני עדיין משוכנעת שקיבלתי את הפתק הזה גם בפעם הקודמת שקנינו עוגיות מזל.
עד כאן החשק לכתוב.
חודש מגניב לכולם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
