הזריחות האחרונות שלי

אני לא אשכח את התמונה הזאת לעולם.

אני יושבת בצד, מסתכלת קדימה. האב אוחז את שתי בנותיו משני צידי גופו. ילדה קטנה, ילדה גדולה. הם רוקדים שלושתם, מחובקים. קצב איטי, הם לא ממהרים לשום מקום. יש להם את כל החיים להיות זה עם זה, לאהוב זה את זה. הם יודעים שזה יישאר כך לנצח. כמה צעדים מהם האם היפה, הגאה, רוקדת עם בנה בחיבוק. הם מנשקת אותו על הלחי ונותרת להתבונן עמוק בתוך עיניו בהשתאות. היא לא מסיטה את מבטה לרגע, ואני יודעת שהיא רואה בו הכל. כל מה שהיה, וכל מה שעתיד לבוא. ובראותה את כל אלו היא מחייכת, ומקרבת אותו אל חיכה. הבן קורן מאושר. הוא כבר בגובה של אמו ורק עכשיו, ברגע הקטן הזה, תוך כדי ריקוד, אפשר לראות כמה הוא באמת גדל, וכמה עוד יש לו לגדול. בפזמון הם מתקרבים יחד. כל החמישה, רוקדים בחיבוק אחד גדול שלא נעלם גם אחרי שהשיר נגמר.

אני נזכרת איך כמה דקות קודם נכנסו שתיהן. מחזיקות זו את זו חזק. הן נכנסות, הולכות לאט, הגדולה שרה, חזק וברור. היא בשמלה שחורה, כל כך יפה. והיופי שבה, בכל צורותיו-היופי בפנים שלה, היופי בקול שלה, שכבר אפשר לומר שאני מכירה ורגילה אליו, פורץ החוצה בכל הדרו וגורם לי להבין דברים שכבר חשבתי שלעולם לא ארגיש. הילדה הקטנה שלצדה בשמלה סגולה. הן מביטות זו על זו.

"כי אל טוב ומיטיב אתה, מברך השנים.."

וכביכול, ידעתי את כל שעמד להתרחש מראש, ידעתי שתלבש את השמלה השחורה, ידעתי שיכנסו כך, ידעתי שתשיר ומה וגם כל המילים הכרתי. אבל רק באותו רגע, יכולתי להבין באמת, בכל נים בגופי.  

זיכרון יפיפה...

היה כל כך טוב, ואני לא בטוחה אם יש טעם לנסות בכלל לתאר את האושר, החופשיות חוסר הדאגות והתקווה שאפפו את כל החדר באותו הרגע. עמדתי שם, באמצע החדר. הוא היה מלא כמעט לחלוטין אבל אף אחד לא הכיר אותי שם מלבד אסנת, ארז, עמוס, שירן (וההורים והאחים שלה..) ואחת המלצריות. הבנתי שאני משוחררת לחלוטין, שאף אחד לא שופט אותי. רקדתי ורקדתי בלי שום יכולת או כוונה להפסיק. הכל הסתובב ולא יכולתי להפסיק לחיך לרגע. לאט לאט למדתי להכיר את הדמויות שרקדו לידי, אבל בעיקר רקדנו אנחנו, "החברים של האחות הגדולה". רקדתי עם כולם ועם כל אחד לחוד, ממציאים תנועות (או משחזרים מתקופת המחזמר), מתפקעים מצחוק, מחובקים, מדברים קצת, נושמים את האוויר החם שמעל לראשים שלנו, מנסים למצוא שיר באותו ערב שלא נאמרו בו המילים "אוהב" ו"לילה" או וריאציות שלהן. ובעיקר, רקדנו כולנו בחיבוק גדול. חיבוק שאני לא רוצה לשכוח לעולם.    

לקראת הסוף יצאנו קצת החוצה והתיישבנו על הספסלים. הכל נראה אותו רגע כל כך נכון. צחקנו והתחבטנו בשאלות חשובות, ופחות חשובות כמו איך להתגנב לחתונות ואם אנחנו מהצד של הכלה או בכלל של המלצר. דיברנו וצחקנו ודמיינו בגועל דייסות ואיך שכל הילדות שלנו כבר לא תמימה כמו שחשבנו – "זהבה ושלושת הדובים" הפך לסיפור די נורא וגם השיר של "סבתא בישלה דייסה" שאם אתם שואלים אותי בכלל אין לו פואנטה ואין לו סוף (או שפשוט אף אחד לא מכיר אותו).

בדרך חזרה הייתי כבר מותשת אבל לא הפסקתי להגניב מבטים לבלון הצהוב שחזר איתי. במושב האחורי ישבו כולם. ואני רק הסתכלתי על הכביש וחשבתי איך שאין מילים בכלל להסביר כמה טוב היה. ברדיו התנגן לו השיר של גלי עטרי, שכל כך אהבתי לפני כל כך הרבה שנים. ורק חייכתי ונזכרתי ביני לבין עצמי בשקט, איך שרתי אותו בדרך הביתה, ואיך שאני יודעת את כל המילים.

"רק אתמול

דרכי היתה ברורה לי, כן

לכאורה, משלתי בחיי

מישהו צחק עלי

מישהו אולי

משתעשע על חשבוני

מישהו צחק עלי

ושלח אותך אלי

איך זה הפכת על פיו את עולמי.

רק אתמול

החופש לא קסם לי, כן

לכאורה, הכרתי את עצמי

לא יודעת את נפשי

זוהר אנושי

בה הציפני עד היסודות

לא יודעת את נפשי

כי ליבי כבר לא חופשי

ככה נשבתי

למה לא, להודות.

רק אתמול

מתי,מתי היה זה, כן

את הזמן בקושי אזהה

אם אתה הוא גורלי אם אתה שלי

למה רק חלק קח את כולי

אם אתה הוא גורלי

אם צילך שואף צילי

אל תקח רק חלק קח כבר את כולי"

בבית לא יכולתי להרדם וקראתי שוב במחברת השנייה: "חבויות על קרקע הים"

גמרתי את כולה בגמיעה.

אז הנשיקה הראשונה של אנה פראנק היתה ב16.4.44 ושל ריבי שנהר ב10.10.77...

"בצהרים צלולים ומופזים של סתיו יוצאות האישה הצעירה והילדה לטייל עם הכלבה. הן יורדות בשדרות הצבי, מתחת לכילת האורנים, עד רחוב ניצנים, ממשיכות בשביל העפר היורד את הוואדי, ומתישבות תחת האורן, על סלע שטוח המשקיף אל הוואדי ואל הים. מדי פעם נוטלת אחת מהן אבן ומידה אותה בכוח במורד. הכלבה שעומדת כל העת דרוכה, כפה הקדמית תלויה באויר ואוזנה האחת זקופה, ניתזת ממקומה וטסה בעקבותיה כלהבה ברוח. האישה מחליקה את ידה על גבה של הילדה החולצת התכלת של התלבושת האחידה. אחר כך היא מסירה את הגומיות מצמותיה ופורמת אותן בעדינות. הילדה מביטה בשאלה אל תוך העיניים החומות המאירות. האישה לוחשת, את לא יודעת כמה שאת יפה. פתאום הילדה מחבקת את האישה בכוח. עיניה של האישה גדלות ואישוניה מתרחבים כל כך, שהילדה פוחדת שתישאב אל תוכם. האישה אוחזת את פניה של הילדה בין כפותיה וטועמת את פיה וגומעת. שפתיה גכות ולשונה נדחקת, חודרת. פיה של הילדה נמלא טעם מנטה ועשם. השבר בשיניים לא מפריע לאישה. את המשקפיים היא מסירה בעדינות. הילדה עוצמת את עיניה העירומות מול השמש. העיניים נמלאות כתום. כתום חם בפיה..."

" "אף פעם לא שמעתי אותך מנגנת", הסתקרנתי פתאום, "אולי תנגני לי משהו".

מיכאלה אמרה שמזמן לא התאמנה, ושהיא חלודה לגמרי, אבל בסוף שכנעתי אותה. היא התישבה ליד הפסנתר וניגנה שיר סתיו של מנדלסון, שמתחיל חזק ודרמטי, וממשיך בגעגוע ובעצב מתוק על הקיץ שנגמר, על כל החולף והמתכלה, והנגינה שלה היתה כל כך מדויקת, צובטת את הלב אבל לא סוחטת אותו, לא אונסת אותו להרגיש..."

=]

בכל אופן המון מזל טוב. אין לי מילים להודות על אתמול בערב.

אני אוהבת אותך ואת כל מי שהיה אתמול.

אני כבר חלק מהמשפחה לא? =]

נ.ב-

ארז שלי, את הפוסט הזה אתה מבין.