הזריחות האחרונות שלי

ואיך אוכל לשכוח אני? לשכוח דבר מה שעוד לא נברא. אבל הוא חלק ממני, בכל מילה בכל תווי פנים שעולים בי. היא מתגלגלת וחוזרת אלי תמיד, ילדה קטנה, ילדה גדולה - הכל אותו דבר. זאת היא, אני יודעת! הרי, אני בראתי אותה.

איך אפשר לתפוס כל רגע בתיאור המדויק?

איך גם בי טופחות דמעות, כי הכל אמת והלוואי שאוכל גם אני יום אחד לתפוס את המילים, ואיך גם לי השמש נוהרת בוורידים כמו חסד.

ובאמת שכבר קשה לי. אפילו רק להבחין. כי כשרציתי אז לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. הלכתי והגשמתי. 

בעצם, לא יכולתי שלא. לא היתה לי ברירה.

ואם זה לא נכון?  

בסדר כן, זו אני ומה שיש לי בזכותי. אני זו שעשיתי, שאמרתי, שהתנשפתי, שהתאמנתי, שהשגתי.לא קיבלתי שום פרויוולגיות, אני מי שאני.

ומי זאת בדיוק?

לא יודעת.

אז תפנימי כבר ותלכי ללמוד.

עריכה 2-

כל כך נמאס לי.

נמאס מהמלחמה התמידית הזאת. למה כל דבר. כל דבר בי, חיב להיות שונה. למה אני צריכה להילחם על הדיעות שלי, על האהבות שלי? למה אף אחד לא יכול לקבל?

ההרגל הזה של אנשים לשנות אותי, להדביק עלי תוויות, מוכרח להיפסק.

אני מנפחת אה? זה מה שאתם אומרים. אז רק שתדעו, מילים אפשר לנפח, דמעות לא.

אתם בסוף תצטערו.

יש בי כל כך הרבה שנאה. אבל אתם לא יודעים - מעולם לא הואלתם לבדוק.

וכשתצליחו לשנות אותי תצטערו. תצטערו כל כך, אלוהים יודע כמה. (יודעת אבל זה לנושא אחר..) עוד תצטערו יותר ממני כשתגלו מה עשיתם במו ידיכם הפוגעות, במילים הכואבות שלכם.

כשתשנו אותי כבר לא אהיה פגיעה. אתם מנסים לחסן אותי מעצמכם. כשתשנו אותי אני אהיה חזקה. חזקה פעם אחת ולתמיד, חזקה פעם אחת יותר מכם. וכולכם, תהיו חסרי אונים במקומי. וזו תהיה הנקמה הקטנה והמתוקה שלי.

בסופו של דבר הגלגל מסתובב.

אתם תצטערו על היום בו נולדתי (אפילו יותר ממה שאתם מצטערים על כך עכשיו) ויותר מכך, על היום בו הצלחתם לשנות אותי.

אני אפרוץ החוצה בכל כוחותי האחרונים. אחנוק אותכם חזק, ואדע שאני חונקת אחת ולתמיד את כל הצביעות הזאת, את כל הרע שיכול להיות מצוי בתוך הטוב. אני אצעק עד שלא יהיה בי קול, אתישב על הספה הכחולה, אשעין את ראשי על הכרית ואצחק. אני אצחק עד נשימתי האחרונה, כי סוף סוף ובפעם הראשונה והאחרונה בחיי, לא יהיה מי שיעצור אותי. 

אתם לא מבינים, אין ספק. אתם אולי תוהים מה הפך אותי לחולנית כזאת. ואם אני אגיד לכם שתמיד הייתי? לא תאמינו, ממתי אתם מאמינים למשהו שיוצא לי מפה.

ובכל זאת איך תסבירו את השורות האחרונות שפורצות מתוכי כמו סוג של שליחות מעוותת?

ביום שאפסיק סוף סוף לסבול אתם תתחילו.

יצא כל החשק לכתוב. ולא רק פה. הלוואי ולא אגע עוד בעט לעולם. הלוואי ויעלמו ממני כל המילים. הלוואי ויצאו מהראש שלי כל המנגינות וכל הזכרונות. הכי פשוט ככה לא? ככה אף אחד לא יכול לפגוע. מצד שני גם באדם מת אי אפשר לפגוע (אני מקווה).

אז זה מתחיל לעבוד לכם, זה מה שרציתם לא? אולי אפסיק לכתוב פה, לתת לעצמי להיות כל כך פגיעה, לכתוב פה את הדברים הכי אישיים לי בעולם ולתת לכם לקרוא הכל ועוד לרמוס אותי בכזו קלות בתגובות שלכם, או יותר גרוע בחוסר התגובות שלכם, של אלו שקוראים ולא הגיבו אפילו פעם אחת. ועדיין, לתת לכם להגיב שאתם לא מבינים וזה לא מספיק טוב, וזה ארוך מדי אז אין לכם כוח לקרוא (אבל את מה שחברות שלי כותבות יש לכם כוח לקרוא נכון?) ולא מוצא חן בעיניכם שאתם מופיעים כל כך הרבה פעמים בכתיבה שלי. אני באמת מצטערת עד עמקי נשמתי.

(צינית. וכבר חשבתי שאני לא יכולה.) 

בטח שזה נורא קל לכם, אתם, כמו תמיד, בעמדת כוח. אדישים, סגורים, ציניים, לא משתפים רבע ממה שאני נותנת לכם לדעת עלי. ובטח, יש לכם את התירוץ המושלם לא? אתם לא יכולים לכתוב יותר מ1000 אותיות וסימנים (לא שרובכם מתקרבים לגבול הזה בכלל), אז למה שאני כן? למה שאני אפגע?

זה מה שרציתם. שאהיה כמוכם. אולי הכי טוב שאפסיק לכתוב.

אבל אני לא אעשה את זה ויש לך שלוש סיבות פשוטות.

1. אני חלשה ולא מסוגלת לעמוד במילה של עצמי. אין לי אומץ לסגור. והכי חשוב - אני פגיעה ומוכרחה להראות זאת ולהיפגע כל פעם מחדש בדיוק כמו בכיתבת מילים אלו.

2. אתם לא שווים את זה שאני אשנה את עצמי בשבילכם-ולכן אשאר חלשה ופגיעה לנצח, כלומר, אמשיך לכתוב פה ולתת לכל העולם ואחותו לרמוס אותי.

3. הבטחתי לארז לא לסגור את הבלוג.

ובכל זאת, וזה לעולם לא יקרה. אבל הלוואי שלא אכנס לפה יותר לעולם.

עריכה 3:

ישבתי על הספה הכחולה.

השענתי את ראשי על הכרית.

עצמתי עיניים.

צעקתי.

בכיתי.

צחקתי.