הזריחות האחרונות שלי

10.5.07

אנה יקרה,

רציתי לומר לך כמה ריגש אותי המכתב שלך. כשסימתי לקרוא אותו (פעם אחת בשלמותו ואחר כך קטעים קטעים, קצת בכל פעם כמו שאני תמיד עושה כדי לעכל..) הלכתי לחדר שלי והוצאתי את הספר מהמדף. זה כבר הופך מוזר והחיים של כולנו הופכים קשורים זה בזה יותר ויותר.

הכל כבר מבולבל מאוד. אנה כותבת לקיטי, מבקשת להיות אהובה. ריבי מבקשת להיות קיטי לה כתבה אנה " מה שהכי הייתי רוצה - הנה אני לוקחת נשימה עמוקה ואומרת את זה - הכי הייתי רוצה להיות קיטי שלך, זאת שאל עיניה ולבה כתבת את היומן שלך."

אני מרשה לעצמי לצטט אותך-

"הלכתי הביתה מבית ספר,

התקשרת והודעת חגיגית,

אז הנה אני מתחילה.

אמרת שזה כמו אנה פראנק ואני אמרתי שזה כמו ריבי.

עכשיו נזכרתי שריבי כתבה לאנה פראנק,

היית מאמינה?"

אני מחפשת את עצמי בתוך כל הבלגן הזה. בסופו של דבר אני מוצאת אותך. ברוב המקרים, לא בצורה מפורשת, גלגולי תיאורים, דמויות, אנשים, שמות.. את חוזרת ומופיעה לנגד עיני עם קריאת הספר הזה יותר משהעזתי לקוות.

אולי גם את עצמי אני מוצאת בתוך ריבי. אני כל כך רוצה להיות אמיצה כמוה..

"אז הנה אני לפנייך: ריבי שנהר, תלמידת כיתה ח', גרה בחיפה על הכרמל, ילדה עם הרבה פגמים והרבה סודות...

מנחם, חבר של סבא שלי, שהוא צייר חובב, אמר תמיד שאני נראת כמו ילדה מציור של רנואר. כשהייתי בת שש, ישבתי מולו במשך כמה שבתות בשמלת מלחים לבנה ונעלי לאק שחורות, והוא צייר אותי בצבעי גואש, וכשגמר נתן לי את הציור במתנה וכתב מאחור: "לריבי-נזר תלתלים חומים, עיניים אגמים פתוחים, שפתי שני עם שיני פנינים ושתי גומות חן בלחיים תפחים, ממנחם הצייר, שמחבר חרוזים צולעים ומגוחכים".

לפני שנה מנחם חטף שבץ מוחי, ומאז הוא משותק בחצי גוף ולא יכול לצייר, רק יושב בכסא גלגלים מול החלון ומעשן את המקטרת שלו ומסתכל בשמיים ובעננים."

אחר כך אני חוזרת אל העמוד הראשון. אל ההקדשה שלך.

"ספטמבר 2005- יום הולדת 14-כיתה ט'.

טלי יקרה ונפלאה!

"ואני יודעת שהיא אוהבת אותי לא כי אני הנכדה של אחותה שמתה, ולא כי אני הבת של אמא שלי, אלא בגלל שאני אני... פשוט להגיד מה שמרגישים, הרי בשביל זה המציאו מילים שמבטאות רגשות!" מתוך "הנה אני מתחילה"-יהודית קציר

ואני, אסנת - אוהבת אותך כי את את, כי את החברה והבן אדם הכי מקסים ואמיתי, כי את שם בשבילי ונצח ארצה להיות שם בשבילך, כי תמיד טוב לי איתך ושתינו ביחד צמד מנצח, שום דבר לא יוכל להביס את הכוח שיש לנו ביחד, אני לבד זה רחוק מאני וטלי ולעולם לא יהיה לזה תחליף. כי את אינטלגנטית, רגישה, יפה, חכמה והחברה הכי טובה שלי שנכנסה לי ללב ולעולם לא תצא.

יום הולדת שמח

שלך, אסנת."

ציטוט בתוך ציטוט בתוך ציטוט והכל כבר נעשה בלגן כל כך גדול ואני רק עוצרת לרגע לחשוב, יקרה שלי, איזה מזל יש לנו, שאנחנו כן זכינו לפגוש זו את זו (לא כמו אנה וריבי) וכן יש לנו את הזכות המדהימה הזאת להיות חברות. שהמכתבים שאני אכתוב לך לא ישארו ללא מענה, שתהיה תשובה.

בסך הכל כל האי סדר הזה די מהנה, וזו חוויה לקרוא את אנה דרך העיניים הנפלאות הללו של ריבי.

אני רוצה לצטט עוד קטע שחוזר ומופיע גם בתחילת הספר וגם בסופו ומהווה סגירת מעגל מהותית לריבי וגם - אם אני לא מחמיאה לעצמי יותר מדי, לי.

" היא קראה את השיר של לאה גולדברג "חמסין של ניסן", כאילו שהוא נולד ממנה תוך כדי הקריאה, ולא ידעתי למה אני נקסמת, למלות השיר או לקולה, שיש בו עומק ואפלה, כאילו הוא בוקע מתוך תיבת תהודה גדולה

אכן אדע, זה יום ללא תמורה

ולא נפל דבר ולא ארע

ולא יבדיל בינו לבין ימים

ציון ואות אשר מטוב עד רע.

וכל שורה היתה מפתח שפתח בי עוד פיות קטנים צמאים ומשתוקקים,

ורק לשמש ריח של יסמין,

ורק לאבן קול שם לב פועם,

ורק לערב צבע של תפוז,

ורק לחול שפתים מנשקות.

ומשהו תפח בי כמו לפני בכי, כי ידעתי שהכל אמת, והלוואי שגם אני אדע פעם לכלוא את זה ככה במילים,

איך אזכרנו, אלמוני, סתמי,

איכה אשמור חסדו הפתאומי,

איך אאמין שיום אחד היה

כל ניד וריח עצם מעצמי?

הספר היה בידיה, אבל היא לא נזקקה לו, כי היא ידעה את השיר בעל פה. המבט שלה שוטט סביב, אורב לניצוץ, לברק. הגשתי לה את שלי מאחורי זגוגיות המשקפים. היא חיכה אלי, ואת הבית האחרון מזגה לאט אל תוך עיני,

כי כל אילן היה מפרש רוטט,

ולדממה עיניים של ילדה,

ולדמעות ניחוח הלבלוב,

ושם העיר כשם אהבתי. "

" "בתחילת ספטמבר לפני עשרים וחמש שנה", אמרתי בשקט, "נכנסה לכיתה שלנו מורה צעירה, התישבה על קצה השולחן וקראה לנו את השיר הכי אהוב עליה, שיר של לאה גולדברג, "חמסין של ניסן". עכשיו אני רוצה לקרוא אותו בשבילה".

הנייר כעלה נידף בידי, אבל הדמעות המעוורות ורעד הלסת לא מונעים ממני לקרוא:

אכן אדע זה יום ללא תמורה

ולא נפל דבר ולא ארע

ולא יבדיל בינו לבין ימים

ציון ואות אשר מטוב עד רע.

ועיניי משוטטות על פני הקשובים, חושקים שפתיים לא לבכות, של אלה שהכירו ואהבו אותך פחות ממני, ושל האחד שאהב אותך יותר:

ורק לשמש ריח של יסמין,

ורק לאבן קול של לב פועם,

ורק לערב צבע של תפוז,

ורק לחול שפתים מנשקות.

ואני זוכרת, איך אוכל לשכוח, את קול הקטיפה שלך, ואת עיני האש, ואת שפתייך בשפתי, ואת השמש שנהרה לי בוורידים כמו חסד.

איך אזכרנו, אלמוני, סתמי,

איכה אשמור חסדו הפתאומי,

איך אאמין שיום אחד היה

כל ניד וריח עצם מעצמי?

ומעלי מתנשאת העיר המהוגנת והשלווה, שלפני שנים הקיאה אותך מתוכה, ועכשיו היא מקבלת אותך בחזרה לנוח למרגלותיה, ואני עוצמת את עיני ומגבירה את קולי לכמעט צעקה:

כי כל אילן היה מפרש רוטט,

ולדממה עינים של ילדה,

ולדמעות ניחוח הלבלוב,

ושם ההר כשם אהבתי.

אני פוקחת את עיני ומביטה ביואל, האם הבחין בשינוי שהתרתי לעצמי בשורה האחרונה?

ובפנים שלו אני רואה את הילדה שבראה בקולה את המילים מול חלקת הים בחוף נהריה, בערב שרבי של ניסן, ואחר התפשטה לנגד עיניו הנרעשות והטילה את גופה הבהיר אל קצף הגלים, הילדה שחשבה שעשרים וחמישה אלף ימים לא יספיקו לה, ולא ידעה שינתנו לה הרבה פחות."  

וקראתי. כן קראתי, דיפדפתי בתוך כל החיים שלה. זה כל כך נורא לרפרף בהם כך. הגעתי לעמוד האחרון ובכיתי. כמו בכל פעם.

אוי יקרה שלי כמה טוב לכתוב לך. כל כך הרבה הייתי רוצה לספר לך ולא לשכוח בעצמי

*כן, היום. אפשר לומר שהברזתי - פעם ראשונה.. הדחף גבר על הצורך.

*אני כבר לא מרגישה ילדה.

*השיחה המוזרה עם אורי וקרין (למרות שכבר סיפרתי לך בטלפון)

*גם אני לעולם לעולם לא אשכח את החיבוק שלנו. תודה

(גם את החיבוק הזה יהיה קשה לשכוח)

*הערה לעצמי - למה התמונות הכי עדכניות שלי הן מכיתה ח'?

"כיוון ששום דבר לא נראה לי ממשי עד שאני לוכדת אותו במכמורת של מילים, החלטתי לכתוב יומן. (ואולי אני רק משלה את עצמי, כי איך אפשר ללכוד את עומק השמים אחרי הגשם, את הצבע המדויק של הערב, את מגע הרוח בעור? לפעמים החורים ברשת שלי גדולים מדי והרבה דברים נופלים...)"

ואת זה יקרה שלי, אני רוצה לכתוב לך במחברת שקנית =}

כמו שאמרת קשה לכתוב כאן. כשתהיה גם לי מחברת אשב ואעשה זאת כמו שצריך.

עד אז, נראה לי שבפעם הבאה שיכה בי גל געגועים כזה אני פשוט אלך לחבק אותך.

מחזיקה פה מעמד בנתיים, ושלך כתמיד.

ריבי.