הזריחות האחרונות שלי

בא לי לתת לדמעות לרדת במסלול ישר. כל כך מחניק ואני כל כך מאושרת שאני לא יודעת איפה לבלוע את עצמי. כולי רועדת. רעד של שמחה, מדגדג לי בכל הגוף...

כל כך כיף לחזור לבית ריק. כיף לי להיות חופשיה, ללכת לאן שבא לי. אני מרגישה בבית במקומות כל כך לא צפויים. ובעיקר, במקומות שהם לא הבית שלי.

הלכתי למשרד אחרי בית הספר. עם דיאנה. קראתי קצת. כולם היו אלי די נחמדים. יש לי נושא סוף סוף-"התמודדות צמחי בר עם קשיי המדבר". אני עוד קצת מהססת. לגבי הנושא, ובעצם לגבי הכל. אני לא יודעת עד כמה זה מתאים לי, עד כמה יש לי את "הברק בעיניים" שכולם מדברים עליו. אבל אחרי אתמול-אחרי כל השיחות המרגשות הללו עם כולם, (ובעיקר ענבר דרור עופר ויונתן) אני רק יודעת שאסור לי לתת לפחדים קטנים של אותו רגע לשתק אותי. אסור לי לוותר לעצמי כל כך בקלות, וזה תקף לגבי הכל.

עשה לי כל כך טוב לדבר, לפרוק כל מה שהציק לי. את כל החששות הקטנים האלה. יונתן עופר ודרור, כולם, כל אחד בדרכו שלו, הרגיעו אותי, תמכו בי, הקשיבו לי, הצחיקו אותי, תיקנו אותי, נתנו לי ביקורת בונה המון רעיונות ובעיקר-את התחושה הנפלאה הזו שאני לא לבד. שאני באמת חשובה להם, ושבאמת אכפת להם מההצלחה שלי.

"טוב..אני אשתחרר לפניך זה בטוח.." ושוב יונתן עם האופטימיות האמיתית הזו שלו.

אני כבר לא זוכרת את המילים המדויקות של כל אחד מהם, אבל כל כך עזרו לי השיחות איתם. 

הדהים אותי שענבר, שמכירה אותי כפי שהייתי בכיתה ח', אמרה בלי להסס בכלל ש-בטח שאני מתאימה. "אז כן, אני לא מכירה אותך איך שאת עכשיו, אני לא יודעת מה את עושה ומי החברות שלך, אבל אני יודעת איך היית. אני יודעת איזה איכויות ראיתי ואיכויות כאלו לא נעלמות-הן רק גדלות עם השנים..". כל כך מופלאה היכולת הזו שלה לראות בי את הדברים כשאפילו אני עוד לא מודעת לקיומם. אני חושבת שעד אתמול, לא באמת קלטתי עד כמה הושפעתי מהאנשים האלה, ובעיקר מענבר שלה יחסתי הכי פחות חשיבות. פתאום כשדיברתי איתה, הבנתי כמה אני אוהבת אותה וכמה אני תלויה בה. ואיך שכל לילה של טיול, כשקצת קר וקשה להירדם, אני לוקחת את החולצה החמה שלי מגלגלת אותה ומניחה אותה מתחת לראש בדיוק כמו בפעם הראשונה, בטיול הראשון שלי כששכבתי בשק השינה שלי והיא ישבה לידי דיברה וקיפלה את החולצה שלה כדי שתהיה לי כרית. אני נזכרת בשיחה הזו כל כך הרבה וכבר בלי לשים לב, מתהפכת בשק השינה, חושבת עליה מדמינת מה היא עושה עכשיו ונרדמת. השיחה הזו, שאני משחזרת בראשי כל פעם מחדש מחזקת אותי, בדיוק כמו בפעם הראשונה. והכי מדהים, שגם לה זה היה רגע חשוב. גם היא לא שכחה. "אני זוכרת את השיחה הזו בדיוק. מילה במילה." "זה אדיר" אמרתי, כשהיא סיפרה על שנת השירות בטבריה, ועל איך שהיא מתרגשת לקבל ממני שיחת טלפון אחרי כל כך הרבה זמן. "כן זה אדיר! אדיר, זה מה שזה! בדיוק. ואין שום סיבה שלא תהיי חלק מזה. שלא תוכלי לחוות דבר אדיר כזה ולהיות חלק. בטח לא בגלל שטויות. עוד שלוש שנים, כשתתקשר חניכה שלך ותספר לך כמה השיחה הזו שעשית לה בלילה של הטיול הראשון שלה חשובה בשבילה עד היום, כשתרעדי מרוב התרגשות, תביני כמה זה אדיר באמת."

אני מעריכה כל כך את הכנות שלה. היא סיפרה לי דברים שלא ידעתי עליה ועל דרור בכלל.

עכשיו, אני בנקודה שהם עמדו בה לפני קצת יותר משלוש שנים, ואני כבר לא מרגישה כל כך לא מסוגלת כמו לפני השיחות האלו.

אז אולי ענבר באה לרחובות מחר (היא חוזרת לסופ"ש מטבריה)

ודרור פנוי בשבועות (אז ילווה אותנו אם יהיה טיול ויפגש איתי אם לא)

ועופר מוצא את המקום שלו מחדש-בצנחנים

ויונתן "מחכה לביקור שלכם בבקעה" או לפחות לטלפון ממני כי הבטחתי להתקשר מחר.

ואני בנתיים מטביעה את עצמי בכל מיני מילים שמצאתי בספריה של המשרד: 

בכל מקום בו תחפור

גר אדם - בנה ביתו

ליבה אש במדורתו

נשא תפילה לגשם שיבוא

צפה בכוכבים מעל...בכל מקום בו תחפור

                          אהב אדם, בכה, חי לפניך.

וכשאני חושבת על זה. כל כך השתנתי. פעם, עד כמה שמוזר לי להיזכר, שנאתי את הים. ואפילו יותר שנאתי את המדבר. היום אני כל כך אוהבת את שניהם... וכל הדברים שקראתי היום על המדבר רק גרמו לי להבין את זה עוד יותר.

שיחה עם אח שלי אל תוך הלילה. הוא נוהג, מדבר בלהט. תמיד יש לו מה לומר על הכל. תמיד הכל הכי ברור לו שאפשר. תמיד יש לו דיעה. אני שותקת, מקשיבה. מנסה לבלוע ולזכור כמה שיותר.

ואם לא את המילים שאמר, אז לפחות את הרגע הזה.