הזריחות האחרונות שלי

"בעוד שש שעות אקום. אפתח את החלון, אעביר מבט חטוף על הבתים מסביב, אשתה כוס תה.

ארד למטה, אחכה לקו 212. לייד מכבי האש אצא מן האוטובוס. ארכיב אוזניות. את שאר הדרך אעשה ברגל. קרוב לוודאי שאפגוש חבר בדרך ונלך יחד עד השער.

אכנס לכיתה. שורה ראשונה, טור שני מימין, כסא ימני, מתחת למזגן.

אחבק את טלי. אעיף מבט אחורה לכיוון דיאנה כל כמה דקות ואעשה תנועת ראש מהנהנת. אנחנו כבר נבין אחת את השנייה. ארז ועמוס יזרקו כמה בדיחות שכבר יטרחו להצחיק את שירן ואותי. מיתר ישאל איזו שאלה מתחכמת, בזמן שיהודית ואני נעסוק במבטים עמוקים לכיוון רן שידאג לשעשע אותנו עם השטויות שלו. בהפסקה אצא החוצה. אקנה לי כוס קפה לשיעור תנ"ך הקרוב ואמצא כמה חבר'ה לשיחה מהירה על פוליטיקה וירקות. תמיד יהיה מי שייתן לי חיבוק".

אסנת שלי, יקרה. תגידי לי איך הצלחת לתאר את כל היופי בכל כך מעט מילים? תודה.

שוב אני מוצאת את עצמי נדהמת ממך. תודה שהזכרת לי את כל הדברים  החשובים באמת, תודה שעכשיו, אחרי שקראתי את הפוסט שלך אני הרבה יותר בטוחה בעצמי ובכולם. גרמת לי להבין למה אני כל כך אוהבת את הבית. את רחובות, את בית הספר, את הארץ. את הכיתה המעפנה הזאת שמאימת להתפרק כשאבי סער יתעצבן יום אחד כל כך עד ש, נו כמו באגדה הזו עם השועל ושלושת החזירים, יחליט לנשוף עליה ולהפיל אותה. הזכרת לי כמה אני אוהבת את החיים. את השגרה. אותך.

את יודעת. וכבר כל כך הרבה אמרנו, ועוד נמשיך לומר. אבל קשה לי לא להיזכר באחת השיחות הראשונות שלנו בנושא. זה היה כל כך מזמן, עוד לא היית בטוחה בכלל אם לנסות להתקבל או לא. אני זוכרת את זה בבירור. חורף. קר. אני יושבת ליד השולחן הקטן והעמוס שלי שאת הרי מכירה כל כך טוב. אור מלאכותי של מנורת השולחן שלי, שבמשך כל כך הרבה זמן צעקת עלי לקנות כדי שלא יהרסו לי העיניים. אני פותרת תרגילים מאוסים בגיאומטירה (גיא ומטריה בשבילך) או מתכוננת לאיזה מבחן מתחכם של ציון בתנ"ך. כל כך שמחה לשמוע פתאום את הפרלוד של שופן בוקע מתוך הפלאפון שלי וגואל אותי מההתעסקות הזו בלמידה, ועוד יותר שמחה לגלות את המילים שמופיעות על המסך "אוסי מחייג אליך".. אני עונה ואנחנו מדברות. עוד אחת מאותן שיחות יומיומיות וטובות שמי בכלל זוכר? אני יכולה רק לנחש שרצו שם בדיחות על השיניים החדשות של שרה וולף או על הקליפס של ענת קינן. מה שאני כן זוכרת הוא שבסוף השיחה עלה נושא הקולג'. התחלתי לבכות ולנסות להתאפק חזק לא לצרוח לך לתוך האוזן שאת עושה טעות, שאת בטוח תתקבלי ולמה בכלל את עושה לי את זה ומשאירה אותי לבד מול כל העולם הזה, שהוא כל כך גדול עלי. לא אמרתי כלום. רק מלמלתי בהצלחה. את שמעת כל מה שלא נאמר וסיימת את השיחה ב"את החברה הכי טובה שלי. יש דברים שלא משתנים". מאז שזרקת את אותו משפט לחלל החדר שלי, אני הבנתי שזהו. זה בדיוק מה שאת צריכה לעשות. ותסלחי לי על היהירות, זה היה הרבה לפני שאת הבנת את זה.

מאז כל יום כשאני מתיישבת ליד אותו השולחן, קמה, נשכבת על המיטה, שומעת איזה פוגה של באך ומנסה לגרש את השדים מהראש, פותחת ספר (ורואה את ההקדשות שלך ליום ההולדת ה13 שלי קוראת מחייכת ונזכרת איך צחקת שעכשיו אני תקועה איתן לנצח) ומרוב בלגאן בחדר ובראש פשוט נעמדת באמצע החדר ומעבירה את העיניים על כולו, אני רואה אותנו יושבות על המיטה. את צוחקת, אוכלת שוקולד, אולי זורקת עלי כרית. אומרת כמה שטוב לך אצלי ואני כל כך לא מבינה, ורק ביני לבין עצמי אומרת שהייתי מתחלפת עם החדר היפה שלך בדקה. כשהעיניים עוברות על הטלפון האפור אני שומעת את המשפט הזה ויודעת שאני מסוגלת להאמין לך. שזה אף פעם לא ישתנה, ואף אחד לא יוכל לקחת את זה מאיתנו.

אז תרשי לי בבקשה להפנות כלפייך את המשפט הזה שמלווה אותי כל יום מאז. דברים כאלה אף פעם לא משתנים.

ועברנו כל כך הרבה. כל כך הרבה שיחות להיזכר בהן. למידות משעשעות במיוחד למבחנים הזויים של חטיבה וניסיונות משונים לזכור דברים מעל פה (מלנסות להקליט את עצמנו-דבר שנכשל בענק בגלל שלא יכולת להפסיק לצחוק לשניה ועד ללהמציא סיפורים על הדמויות בתנ"ך). סרטים שראינו,כמעט מכל מקום ובכל שפה אצלך, אצלי, בחן. וכן, גם בקניון. שלא נדבר על פסטיבל סרטי הנשים! פעמים שבאתי אליך, שבאת אלי. לילות על המרפסת שלך. רגל על רגל, משקיפות על "נתנאלה" ועל השכנים המוזרים שלך. תוהות אם זה שם שיושב עם הגב אלינו מת או ישן (אבל מי אני שאתלונן על השכנים שלך-כששלי מחליטים לפצוח במופעי סטרפטיז עם חזיות שחורות?). ספרים שהקראת לי. שיטוטים משותפים באינטרנט בבלוגים הזויים למדי. שיחות בבית הספר ליד הגשר או במחששה, ובדרך חזרה. פגישות בספסל כל בוקר עד שעברנו לתחנת האוטובוס בגלל הזקן הקרח של המשמרות שהטריד אותנו כל הזמן. הליכות ללא יעד בעיר, העיקר שיהיה בכיוון ההפוך מהערסים שבטח הולכים עכשיו לראשון. ישיבות בבית קפה (ובריחות כשאנחנו מגלות כמה זה יקר). בנתנאלה, בברלה, בצ'רלי... ואת אותה פעם שהחלטנו לשבת בנתנאלה ולצייר. שופינג מטורף בקניון. הרבה נודלס וגם קולה-תודי בזה. גלידה בעיר. כל כך הרבה. אחר כך השתדרגנו לטאקי ולהתערבויות ומשחקים מוזרים על מה הסיכוי שיעבור פה דוס על אופניים לפני שיעבור מישהו שאנחנו מכירות? צחוקים של שעות. אילן יוחסין שעמלנו עליו לפחות שעה טובה לפני שהגענו למסקנה שמשהו לא מסתדר ושלא יכול להיות שדיאנה גם אחות שלי גם הנכדה של אדם וגם חברה שלו. הליכות עם במבי. או לחילופין בייבי סיטר על נימרוד ואוריה. והלידה של ארד באמצע סרט איטלקי בדיוק כשהגיבורה ילדה. נסיונות שלי לגרום לך לחבב את החתולים שלי או לפחות לגרום לך להפסיק לצרוח כל פעם כשאת רואה אותם.  בריחות מהערסים המפחידים בגן הבנים. ריכולים. שיחות על מוסיקה ואמנות, והרבה. ועל איך שאנחנו אוהבות את החיים ואת מה שאנחנו. אני את הפסנתר ואת את הצ'לו של דלתא. ועל טובי ובלה. וגם רקפת כשלימדה אותנו. ובכלל על כל המורים ההזויים האלה שאולי אנחנו כבר לא זוכרות. שלא נדבר על כמה פעמים ישבנו מול הבית של שירה, על המדרכה, או ליד בית הכנסת על הספסל. וכמובן, המון שיחות על בנים. ועל הורים, ומשפחה. ולימודים וכמה שנמאס. וכמה שזה יעבור. וכמה שיחות טלפון היו לנו? מדהים שאין לנו סרטן! ונגענו בהכל, פמיניזם גם קצת פוליטיקה ואיפה נהיה עוד 20 שנה ואיך ננגן ביחד בקונצרטים בחו"ל או איך את תהיי ראש הממשלה ואני אגלה איזה משהו חשוב ברפואה. ואיך נגור ביחד, בדירה של סבתא שלי בתל אביב שדרות נורדאו. ואת תתפשרי כי בכלל את רוצה לגור במקום אחר. זוכרת שכמעט רבנו כי לא הסכמת שהפסנתר שלי יהיה בסלון?! ושיעורים מצחיקים שישבנו ביחד. חלמנו על מיליון דולר ועל הופעה של היהודים ועל דג כחול. עשינו הכל. המצאנו דת ואפילו חגים שהחשוב מכולם הוא יום האוסי. ואז כשהכל נמאס עברנו תהליך חילון. כתבנו אלפי תוכניות לעתיד ולחופש. וכל הפעמים שראינו חברים או דיברנו על חברים או דיברנו על רקפת ומה יקרה אם יצרפו אותה לסדרה. וכשלא היה לנו כבר על מה לדבר המצאנו סיטואציות הזויות. משהו על טיטניק ועל פסנתר שנופל מהמרפסת.

והצטלמנו. וכתבנו. ואת זוכרת שרצינו לכתוב עיתון משלנו? והלכנו להופעות ולניצנים ולרוק"צ. וכמות הפעמים שישנו ביחד. בחדר של רונית, כמעט מחובקות. ואני לבשתי את הבגדים שלך, שכבר הפכו לפיג'מה קבועה ואולי עדיין מחכים לי כשארצה לבוא לישון שוב. וכל הפעמים ששמנו דיסק של מדונה או בריטני או להקת בנים כלשהיא והשתגענו עם כל הבגדים שלך. והשמלה שעלה 2 שקל, והקוקו הכי גבוה ומשקפת הצלילה. ובילגנו את החדר שלך וסידרנו ושוב. ואת הבקתה ואת סדר הפסח שניסינו לעשות בחדר שלי ואף פעם לא סיימנו. והטיולים....

ואני בכלל עוד לא הזכרתי את החופשים. איך שלקחת אותי לת"א. איך שהיינו ספונטניות ו"ברחנו מהבית". איך הסתובבנו בשנקין כשההורים שלי חשבו שאני אצל רואה איזה סרט. ותכננו את הכל בקפידה-איך שהייתי צריכה לנתק ב"טעות" ברכבת כל פעם שהיא עצרה באיזו תחנה. והים, והלילה הלבן וזה שטבע ונשאר רק הכובע וזה שהתחיל איתנו במשפט המחץ של "אפשר פריכית?". והקונצרטים, וההצגות...והאוניברסיטה ואיך שהיינו צפונבוניות ליום אחד והסתובבנו ברמת אביב. ואיך שנסענו למפגש ישראבלוג עם הוד הזה והסקסופוניסט המוזר וליפו-לשוק הפשפשים.

עשינו הכל באמת. הכל מהכל. ואיך עברנו את ח' ושבתחילת ט' אמרנו שתורנו להיות ט'תניקיות מגניבות. ואיך עכשיו עוד מעט אנחנו מסיימות י?

ותמיד היינו אנחנו וכולם. לא משנה אם זה היה כל הכיתה או הקבוצה בסירות, או מפגש בנות או החברים המוזרים שהיו לנו בתקופות מסוימות (אהממ גן יבנה..) היינו שתינו. מי שרצה הצטרף =].

אסנת שלי. גם אותי זה כל כך מפחיד לחשוב שהזמן שלא תהיי פה יהיה כמעט שווה לאורך הזמן שבו אנו חברות. אבל אנחנו נתחזק ונצמח. אמרנו כל כך הרבה פעמים שאין משהו שאנחנו לא מסוגלות לעבור ביחד. וזה הזמן להוכיח לעצמנו. אז את נוסעת לך לחצי השני של העולם-זה לא מה שיעצור אותנו. לא אחרי כל זה.

ואני נזכרת עוד ועוד. לא מזמן, בגן המדע ליד מתחם הסיבוב. כבר היה חושך ותומר, לבוש באחת החולצות החמודות שלו בוהה בגיא ובריטה מדברים. את דיברת על הונג קונג, אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שאמרת לי שדווקא לשם את רוצה. ואני רק תהיתי האם נזכור את היום הזה עוד כמה שנים. את אמרת שאני החברה הכי טובה שלך בעולם. ואני גיחכתי ואמרתי שעכשיו יש לך הזדמנות לבדוק את זה.

אז תסעי, תבדקי, תטעמי, תנסי, תחווי, תתרגשי, תתגעגעי, תגדלי, תתבגרי, תשתני, תעשי כל מה שחלמת וקיווית ורצית אי פעם. תגשימי את עצמך. תצילי את העולם או לפחות עניים באפריקה. תאכלי נודלס כל יום. תראי, תקראי, תלמדי. תיכנסי להריון מאיזו סיני (למרות שעדיף שלא) ותחזרי אלינו, אני לא יודעת איך. אולי בהריון, אולי עם בגדים מוזרים, אולי עם עיניים מלוכסנות ושיער כתום. למי אכפת? מה זה משנה? רק תזכרי שאני אוהבת אותך. ותדעי שבית אחר לא תוכלי למצוא. הוא תמיד יהיה פה איתנו, בלבבות של כולנו. לא משנה מה יקרה. את תמיד תהיי שפרינצקית, קצירניקית, ט1, י2. מוסיקאית (או תלמידה תלוי מה מצב הרוח של טובי), סירותניקית-חוג 16, רחובותית. ישראלית.

אל תשכחי מי את. ובעיקר אל תשכחי אותנו, את ישראל, את הילדות שלך, גם את הדברים הקשים. את רחובות, את מכון ויצמן את המגמה והכיתה. אל תשכחי אותי. ותחזרי בריאה וחזקה. מחויכת עם המון חוויות וחברים מכל העולם, ובעיקר כאן מישראל, מרחובות. כאן מהבית הזה שהיית בו כל כך הרבה בשנתיים האחרונות. את יודעת איפה למצוא אותי. בית מספר 24, בקומה השניה. אני אחכה פה. בנתיים אמשיך לכתוב, להתקשר. להחזיק לך אצבעות בכל אשר תעשי.

ואשר לפחדים שלך-זה טבעי, והם שהופכים הכל למרגש ולחוויתי. הם שמחזקים, שמצמיחים אותנו מחדש. אין בהם שום רע. תהיי גאה בפחדים שלך. ואחר כך, תהיי גאה שהתגברת עליהם.

טלי. זאת שזכתה להכיר אותך ולקבל את התואר חהטי"ת. שמכירה אותך מאנג'ליקה מגיל 5 ויושבת לידך מכיתה ח'.

זאת שאת האהבה שלה אי אפשר לנסות לתאר במילים.