הזריחות האחרונות שלי

מוזר לי כל כך שחושך בחוץ עכשיו. לפקוח את עיני לתוך החושך הזה ובכל זאת לומר "בוקר טוב", והרי רק לפני כמה שעות היה חושך. החושך של אתמול בערב... היממה הזו עברה לי כל כך מהר.

הראש שלי כל כך כואב וחם לי נורא. המילים של כל מיני שירים תקועות לי בראש. מעורבבות.

אני מסתכלת שוב בהודעות בפלאפון וחיוך עולה לי על השפתיים כל פעם כשאני קוראת את ההודעות מחדש. הודעות מאנשים שלא שמעתי מהם יותר מדי זמן. מילים כל כך פשוטות לכאורה.

"חג שמח מקווה שאת נהנת ברוק"צ"(גל) | "חג שמח. אני במשמרת בחמ"ל...דרישת שלום לכולם, אני מחכה לביקור שלכם בבקעה"(יונתן) | "אוי מקסימה! תודה חמודה! גם לך! תמסרי ד"ש חם חם חם לכולם!"(ענבר אחרי ששלחתי לה חג שמח) | "חג שמח ותהני. ד"ש לכל החוג. אני כנראה בא לבני אגור מקווה לראותכם"(עופר) | "חג שמח גם לך! תהנו =]" (שירן) | "חג שמח. שונאים אותך" (גיא והציניות האופינית) | "חג שמח וגיא שונא אותך =]" (ענבל שהיתה עם גיא-מסתבר) |"תודה!! איזה חמודה...=] חג שמח גם לך!! גם אני אוהבת אותך =] "(איריס) | "גם לך חמודה =] גם אני אוהבת אותך" (לילך)

קיבלתי גם הודעה מוזרה במיוחד מאלון ה"חמודיי" של דיאנה (הזהרתי אותך שאני אקרא לו ככה אם תמשיכי!):

"טלייי המוןןן צומי פוצי שמוצי גוצי ^^"

אל תשאלו ניסיתי ללמד אותו את השיר של עופר..

אה ודרור התקשר, איזה חמוד. לא שמעתי ממש מה שהוא אמר כי היה המון רעש אבל הוא אמר בסוף שאני אתקשר מתי שבא לי. הזהרתי אותו שזה מה שהולך לקרות והוא אמר מצוין.

היה אתמול ממש כיף. טוב כרגיל-בכל זאת פעם שלישית שלי ברוק"צ וכל פעם נאגרות עוד חוויות זיכרונות ובעיקר כוחות חדשים להמשיך. לקפוץ אפילו שאין כוח, להישאר ערים כל הלילה, לרוץ פנימה אל תוך הקהל האדיר הזה, להיות עמוק בפנים, לקפוץ הכי גבוה שאפשר, להסתכל על המסך הגדול ועל הבמה, לפרוש ידיים, לצעוק למרות שכבר מההופעה הראשונה אין לי קול, להיזכר בכל המילים ובכל השירים שאפשר, להסתכל על עצמי ועל הבמה ועל החברים ועל כולם בבת אחת, לעצור לרגע ולהביט בשמים. הם היו כמעט ריקים לגמרי אולי רק כוכב אחד או שניים וכמה ענני עשן. כוחות חדשים להמשיך לחיות. ולהנות מכל רגע.

וזה כל כך שונה ומרגש לראות את המקום הענק הזה מכל הזויות האפשריות.

עמוק בתוך הקהל ממש צמוד לבמה (הכי שאפשר בלי למות בתוך פוגו), מוקפת באלפי אנשים שאני בכלל לא מכירה צורחת עם כולם בכל הכוח כשכולם מסביב קופצים ורוקדים זה עם זה. נבלעת. אין לי מקום לידיים והאפשרויות היחידות שלי עכשיו הן גבוה בשמים או על הכתפיים של זאת עם הקוקו השחור לידי.

ברי סחרוף נתן הופעה מעולה. יותר טובה מהקודמות שלו שהייתי בהן. בכל זאת, עדיין לא הרגשתי מספיק בנוח כדי להשתחרר לחלוטין וכדי לשים את כל המחשבות המציקות ואת הגעגועים בצד.

בהופעה של שייגעצ פגשנו את כל השאר. נתקלנו במיתר, יעל, מעין, אלה, נופר, טל עדי ועוד כמה שאולי לא שמתי לב שהיו שם. צעקנו כמו שבנות היסטריות ומפגרות (ומיתר) צועקות בהופעה של שייגעצ ושמות לרגע אחד קטן את כל העולם בצד. "יובל האם תרצה להיות אישתי?!"     

אביב גפן. ניר מרים אותי על הכפתיים. ואני ועוד אחת, גם היא על כתפיים של מישהו, הכי גבוהות מכולם. אני לא יודעת בכלל איך להסביר את התחושה הזו אבל באותו רגע הרגשתי כל כך טוב. זה משהו שאי אפשר להסביר. כולם שרים. "זה רק הלב שכואב לך..אל תדאגי זה רק הלב". אביב מוריד חולצה.

אחר כך, רחוק הרבה יותר, נבלעת בין אלפי אנשים. דוחפת בכל הכוח מפלסת דרך. מצליחה סוף סוף להגיע לקצה הגבעה, שעם הזמן אני ואוסי העקנו לה את התואר המפוקפק "הגבעה של המתחרמנים" ולמצוא שם קצת אויר קר, פרספקטיבה והרבה זוגות מתמזמזים. אני גם סוף סוף מוצאת את אסנת ואחר כך את אלון דיאנה וניר. "נאבדתי לכם..". אני כבר לא לבד ואנחנו נשכבים כולנו על השמיכה, על הדשא ומסתכלים סביב, משתדלים להתרכז זה בזה ובבמה ולא בזוג הזה שמולנו. חושך. אחר כך שוב, באותו מצב, אור, טיפה יותר קרובים. כל זה אחרי הופעה טובה של מוניקה. והמילים עדיין תקועות לי בראש. "אין יותר פחד. אין יותר כלום. אני איש קש".

משינה עולים. אוירה שהייתי רוצה לשמור איתי לנצח. עצמתי את העיניים. אחרי חצי שעה הבנתי שנרדמתי. סינרגיה עולים ואני מנסה להיזכר בפעם האחרונה ששמעתי אותם ב6 בבוקר (דבר שכמובן מעולם לא קרה). ניר הולך, יש לו הסעה, אני מחבקת אותו וקמה. מכריחה את אלון לשיר איתי כי אני יודעת שאני לא היחידה שמשום מה יודעת את כל המילים שלהם בעל פה. אני חוטפת כמה מבטים תמוהים והרמות גבה מצדו אבל בסוף הוא נכנע-הרי ירון, חבר שלו מת עליהם. אסנת ודיאנה מנסות לישון ואני מנסה לחשב את הסיכויים שיהיה להם כוח לקום ולהרביץ לי כדי שאני אשתוק.

כשעברי לידר סוף סוף עולה אני מגיעה להבנה שעוד יעברו הרבה ימים בהם אני אהיה מוכנה לתת הכל בשביל לחזור לרגע הזה. לעמוד על קצה הגבעה מוקפת בחברים, מחבקת את אסנת. אסנת, אוסי, אוסיל'ה... אסנת שעברתי איתה כל כך הרבה ואמרתי לה אלפי דברים קטנים ועשיתי איתה כמעט הכל ושעוד כמה חודשים הקירבה הכי גדולה שתתאפשר בינינו זו שיחת טלפון/מסנג'ר. להתבונן באנשים המטורפים האלה קופצים מרימים ידיים. להיות שם לשמוע אותה נדהמת כמוני מהרגע הקטן הזה ואומרת "זה לא משהו שרואים כל יום" ולשתוק.

בלי ששמתי לב הכל נגמר. היינו כולנו, כל 48 הקצירניקים ברחוב, מחכים לאוטובוס. ונותר לי רק להיזכר בלילה. בנסיעה לראשון. איך שהכל הרגיש כמו טיול שנתי מוזר במיוחד. איך שעופר ואני שרנו ואסנת החליטה שאני מידרדרת להיות ערסית. איך דיאנה ואלון החליטו לשלוח לי סמסים מוזרים. איך כמה שעות קודם הייתי אצל דיאנה. אחר כך ירדנו לעיר. היא קנתה לי בלון של פו הדב ובלי לדעת יותר מדי, גם הגשימה לי חלום ילדות. הרי מאז הניתוח ביד בגיל 5 אף אחד לא קנה לי בלון.

קנינו עגלים זוהרים בחושך לעצמנו ולאוסי ולילך. הלכנו בעיר יד ביד מנסות לתאר את החיוך שלהן כשניתן להן. אני מבסוטה מתמיד, דיאנה יותר מדי שמחה חיבת לצנן בהערות כגון "אני רואה שאת הולכת להיות בלתי נסבלת היום" אבל מחבקת אותי ואני יודעת שברגע הקטן הזה אנחנו שוב כמו פעם, וכלום לא השתנה. בפנים אני אותה ילדה קטנה שאבא לוקח לעיר כל יום העצמאות וקונה לה מחושים זוהרים בחושך. אני אותה ילדה שגם אחרי הרבה שנים שאני כבר לא מתחבאת מאחורי אבא כשבאים "הילדים הגדולים והמפחידים" שאז היו חבריו של אחי הגדול ועכשיו הם סתם ערסים עם ספריי אני עדיין מתה מפחד כל פעם מחדש, אפילו שעכשיו אני כבר הרבה יותר גדולה מהם. אולי זו הסיבה שהם הצליחו לרסס אותי (ואת הבלון) גם השנה, ודיאנה התחמקה כמעט ללא פגע. עם כל הדברים שקרו, וקרו כל כך הרבה אני עדיין אותה ילדה קטנה שהולכת בעיר ביום העצמאות מחזיקה את דיאנה חזק חזק לובשת את החולצה שלה שקצת גדולה עלי אבל מעניקה לי ביטחון ואומץ ומבקשת בלב שתשמור עלי כמו האחות הגדולה שלי שהיא תמיד היתה, ונשארה.    

 מצאתי סוף סוף את שיר המנגל: