הזריחות האחרונות שלי

חוסר מעש. חוסר אונים. בת צחוק דקיקה מרחפת באוויר. אירוניה כמעט טרגית אופפת הכל באפרוריות שערורייתית.

הדמעות כבר עומדות בגרון, מציפות את הנפש ומאימות לא לציית לשום הוראה שלי. הריח המתוק עומד באוויר. גם הוא בחוסר מעש. גם הוא, מתוק מדי. כל כך מתוק, עד שהוא אינו מסוגל להיות שיך כלל לחדר הנורא הזה. החדר הזה שלא משקף בי שום דבר חוץ מכל מה שאני לא.

נזכרתי ביום אחר. שליו, שגרתי. יום בעל גוון בהיר הרבה יותר. הוא נשען אז על הקיר לידי. מסביר ומתאר בהתלהבות הממכרת הזו שלו ובחיוך העדין שלו. עיניו בורקות, אפילו יותר מתמיד.

נזכרתי בו. לפתע, אינני יודעת אפילו למה. בו, שתמיד הצליח לגרום לכל דבר להראות לי כל כך פשוט ואפשרי. בו, עומד כך מתבונן בהתרגשות. מלווה את הדיבור השוטף בתנועות הידיים הקישוטיות, הארוכות.

הכינור על השולחן בפינת החדר. גם הוא מקשיב, מחכה בסבלנות לתווים העומדים להיוולד. גם הוא קצת מתרגש.

אחר כך הידיים. מהססות, מתרגשות. מתחננות להפיק משהו יפה באמת, מרגש. עדין. מתחננות לשקף את האושר שמציף אותי בלי להתכוון. גם הצלילים הללו, כמו החדר, שיקפו הכל מלבד מה שהיו אמורים. והכינור נותר נטוש על השולחן, לא מכוון.

ניסיתי להסיח מעט את דעתי. אני לא מצליחה אפילו לחשוב. רודפות אותי מילים ואותיות והבזקי שיחות. הכל כמו תסריט מוכן. אך עוד לא ברור על ידי מי נכתבו או לשם איזו מטרה.

יוצאת ונכנסת אל החדר שוב ושוב. מנסה לברוח מהדאגות ומן מהחשבות הטורדניות הללו שנחושות בדעתן לא לעזוב. אני חוזרת. מוצאת את עצמי הולכת במסלולים מעגליים בין ארבע הקירות הלבנים. שוב ושוב עולים החששות. איך אפשר להמשיל כך בכלל? היא נמצאת כאן גם כשהיא אינה. היא נגעה בהכל. כל ספר, כל בגד מקופל בארון או זרוק על המיטה. כל דף, כל תמונה. היא חלק מזה ותהיה לעד. ואני, לא רוצה להיפרד בטרם עת. אני רוצה להפסיק לחפש סיבות לדחות את האושר. להפסיק לחפש תירוצים לא להיות מי שאני רוצה. אני רוצה לחיות. להיות מסוגלת להאמין. בעולם ובעצמי. וכן, כבר הבנתי שלא אוכל לעשות הכל. לא אוכל להציל את העולם. והרי בקושי את עצמי אני מסוגלת לגאול מכאב, שכבר לא בטוח אם קיים או לא. ומתי בעצם חשבתי שכן אוכל לעשות זאת?

ובאמת. אם כבר חושבים על פרידות (והרי אי אפשר להפסיק) מדוע אני תמיד מרגישה צורך עז להיפרד מהכל? זה כבר הפך להרגל מגונה אצלי. וכבר כל כך כואב להסתכל בכל אחד ובכל דבר ולהריץ בראש את המחשבה המצמררת שזו הפעם האחרונה שאראה, שאחווה. וכבר כל כך כואב להיגמל... למה יש בי פחד כזה לאבד הכל?

אני מתקרבת אל המיטה וכל כך כואב פתאום שמתחשק רק לעצום עיניים ולהתפתל עד שהכל יעבור. לחבק את הרגליים. לצרוח. לא להרגיש כלום. וכל כך קר פתאום, רעד בלתי נתפס.

אני מושיטה יד. מסיטה את הוילון הפרחוני (אני לא אוהבת את הוילון הפרחוני המזויף הזה..) ונוכחת לגלות. החלון סגור. עכשיו הקור הוא בתוכי.