במבט על:
במקום בו נפגשים שמיים וגבעות יש שקט פתאומי. הכל נשקף מבעד לכרי דשא ירוקים, ונושק שם הרקיע לעצים היחפים. והרוח מלטף את הפרחים הזהובים, בודק בקפידה, בחצי חיוך, מעביר אותם בקלילות בין אצבעותיו הארוכות. ושם, אין איש מפריע, כי אין איש אשר יכול. ואין אדם שיערער את השלווה הזו. לא עכשיו. כי החופש נמצא בתוכי. ואולי אמשיך לחלום לנצח. כל עוד אני כאן.
ובמקום הזה, נפגשים שמיים וגבעות ונראים הם כמו שני עולמות נפרדים. אך אחד הם. קשורים זה בזה יותר משניתן לשער ויותר משניתן לראות או להבין ויותר משיודעים הם עצמם. ואחד יהיו עד קץ שניהם.
ושם במקום הזה אני יושבת מתבוננת בדמויות הקטנות. עכשיו, הכל נראה כל כך מובן וברור כשאני במקום הזה, מתבוננת מרחוק מבעד לשטיח החרציות. והרוח מגיעה ואז בורחת. והמחשבות חוזרות ונעלמות איתה במקצב לא ברור.
ובמקום הזה בו נפגשים שפתיים ודמעות. ובמקום הזה שהוא ספק קיים ספק נושם, אני שטה בלי סוף. בלי אופק. בלי ייעוד. כל כך הרבה מה לפרוק, מה לרוקן מן הנפש וכל כך הרבה ייסורי מצפון. אני מוצפת. חיבת להביט, ולשמוע, ולחוש ולהיסחף בריח המתוק. לגעת וללטף, לנגן, לשיר, לצאת ללכת, לדבר, לצרוח, לקפוץ לרוץ. כל כך הרבה לעשות. כל כך הרבה מה להעניק. וכל כך הרבה מקום. מקום שמבקש להתמלא, להשתחרר. להפגיש עוד ועוד שמיים ועוד ועוד גבעות. עוד ועוד עולמות. משתוקק להיכלא בשקט של עצמו. מבקש להיות עיניים ופה ואוזן ורגש. להמציא הכל מחדש. כי הכל כל כך חזק ומרגש וחודר. ושום דבר מכל השמיים ומכל העיניים ומכל הגבעות כבר לא מובן כשהיה. ולא יהיה לעולם.
עוד לא הספקתי להבין. עוד לא החלטתי אם טוב או רע. אני רק רוצה להמשיך ולשבת במקום הזה שהוא כל כך נפלא ונורא וחדש ומוכר בו זמנית. להמשיך לחשוב, להסתכל על הכל מרחוק, מלמעלה. אני עוצמת את עיני וכמעט רואה מולי את עצמי, שוכבת על הגבעה הירוקה, הרטובה מן הטל. להמשיך כך עד תום. עד שלא אוכל יותר. למצות את הרגע הזה עד קץ. למשוך כל רגע, לפני שאני חוזרת לעצמי, לחיים. לפני שאני פותחת את עיני. לחכות שתושיע אותי. לחכות לנצח ויותר. לשמוע את דפיקות הלב, את הנשימות. להרגיש את היובש בגרון, ואת לחות הרצפה. לחכות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
