כי חוץ מלקוות אני חסרת אונים.
אין לי דבר לעשות נגד המתרחש. אני בובת חוטים. נשלטת. מפוחדת.
קדימה. תאמרו שאני חלשה. שאני צריכה למרוד, להגיד את דעתי ולא לשתוק. תאמרו שזו גם קצת אשמתי ושאולי כל המצב הזה הגיע למה שהוא עכשיו בגללי. בגלל שלא עצרתי אותו או פניתי לעזרה כשעוד היה אפשר. ואם עדיין אפשר?
זה משנה בכלל? ישתנה משהו באמת- אם יהיה טוב?
ברור שדברים רבים ישתנו-לא יהיה פחד או בכי. לא ישמעו אותם צעדים נוראיים ונוקשים מטפסים במדרגות. אולי לאט לאט, גם יעלמו הסיוטים וחלומות אחרים יחליפו אותם. ואולי, אולי-אם יהיה טוב באמת, יתנו לי להרגיש נתמכת, אהובה וחזקה מספיק כדי לנסות ולהגשים את החלומות הללו.
אבל כלום בעצם לא ישתנה. לא עכשיו. מתחת לפני השטח הכל יוותר כשהיה. אני אמשיך לשתוק. לנסות לשווא להיות אדישה. אמשיך לפחד. ובעיקר, אמשיך לחשוב שאני לא אהובה... לא יכולה... לא טובה... רק מפני שכך הם אמרו לי ועדיין אומרים.
וכל אותם דברים נוראיים שהם אמרו והטיחו בי, ימשיכו להתגשם לנגד עיני.
טוב שלפחות יש לי חברים. חברים אמיתיים שמנסים למחוק ממני את הרגשות הללו ובאמת באמת רוצים שאשמח שוב, שאצא מן התקופה הזו ושיהיה לי קל.
שירן אני מעריכה מאוד את מה שעשית עבורי היום. תודה!
ותודה לכולכם. אלו שקוראים ואלו שלא יודעים על קיום שורות אלה. תודה שאתם איתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
