הזריחות האחרונות שלי

חושבת. חושבת עד שהכל נקטע. מפסיקה לכמה דקות לבהות בחלון הפתוח המביט בי פעור.

ואז שוקעת שוב.פנימה אל תוכי.

אני לבד עכשיו, עם המחשבות. אתה אינך כבר מזמן. ובכל זאת אתה פה. מביט משועשע על המתרחש. מתעלל בי בשתיקתך הצורמת. משטה ומהתל בי.

ללא גינונים מיותרים אתה שלי. רק לכמה דקות. וכשאתה מניח את ראשך על שלי העולם המקיף אותנו נעצר לחלוטין. אתה זז קצת ומיד הכל ממשיך להסתחרר. הכל ממשיך לזרום, לנוע ולהסתובב סביבנו בשצף. שום דבר לא מחכה לנו אבל בכל זאת משהו משאיר אותך לצדי. רק לכמה דקות. ואנחנו בשלנו-צופים כזרים על המתרחש. בדקות האלו יש לי רק אותך. והתלות הזאת, שהיא כל כך חדשה וזרה לי, דווקא נעימה. לכמה דקות.

אני רואה אותך. מתבוננת בפליאה. אתה כל כך שונה ממני אבל משהו בי נקשר ולא מוכן לעזוב.

אתה מביט בחזרה. כמו שואל, כאילו שום דבר לא באמת ברור מאיליו. כל דבר מקבל עכשיו משמעות חדשה. והמבט שלך- המבט התמוה, המבקש, הכנה אך החתום, למבט הקצר הזה כל נים שבי ירא. והוא קצר כל כך. העיניים נחות על מבטי ומיד ממשיכות בדרכם.

אני רוצה שתישאר אבל אתה הולך בכל זאת. רק החיבוק המבויש שלך מצליח לפיס אותי. החיבוק וההסכם הלא חתום בינינו, שתחזור.

אני לא רוצה לומר את זה עדין. אפילו לא בשקט לעצמי. מרגע שאומר את זה הרגשות שלי יהיו בלתי הפיכים.

ועכשיו? עכשיו אני שוב לבד. שוב באותה נקודה. מנסה לשרטט את מבטך בעיני רוחי ורעד עובר בי כל פעם מחדש. כעת, כשאני לבד, לבד באמת אולי אפילו לבד מן המחשבות הרבות שהתרוקנו מתוכי בכתיבה, נותר לי רק להיזכר. להיזכר ביד המלטפת במילים שאמרת ובתנועותיך הזהירות, המבוישות.

להיזכר ולא לשכוח לעולם.