אתמול היה לי יום מדהים ובכלל אני בתקופה מדהימה וממש טוב לי וחלקכם ראיתם את זה כי לא היו לי פוסטים דיכאוניים...
אבל כניראה שזה מי שאני ואני לא יכולה להיתחמק מזה...
אתמול היה לי יום כל כך טוב ויצאתי עם חברים והיה כל כך כיף וחזרתי הביתה והיתקשרתי לירדן כי הייתי צריכה לדבר איתו...
ואחרי שסיימתי לדבר איתו אבא שלי נכנס לחדר שלי והתחיל ליקרוא לי בשמות כמו פעם ואני חשבתי שזה עבר אבל כניראה שלא...
שוב הצעקות והשמות שהייתי מבקשת להיות חרישת רק בישביל לא לישמוע את זה שוב ושוב יום אחרי יום...
ובלי שום קשר אין לי דעה וגם אם יש לי משתיקים אותי או יותר נכון אבא שלי משתיק אותי...
אני לא יכולה ליסבול את זה יותר אני כבר לא רותם אני רובוט שמשמיע שוב ושוב רק את מה שהוא רוצה לישמוע...
הוא שואל אותי שאלות ואני עונה לו את מה שהוא רוצה לישמוע לא את הדעה שלי כי אני יודעת שאם אני יגיד את מה שאני חושבת זה לא ישנה כלום כי הוא ישתיק אותי ובסופו של דבר אני יגיד את מה שהוא רוצה לישמוע...
אני פשוט אומרת לו את מה שהוא רוצה לישמוע בלי שום ריבים כי כבר באמת שאין לי כוחות להילחם יותר ואני אומרת את זה הרבה...
אני תמיד מוותרת בסופו של דבר אז למה ליטרוח?! למה זה שווה?! להיתאכזב שוב ושוב?!
אני פשוט לא יכולה יותר אני שונאת שמשתיקים אותי והכי אני שונאת שאני צריכה להיות כמו תוכי לחזור על כל דבר שהוא רוצה לישמוע רק כדי שיעזוב אותי לא אכפת לו באמת מה אני חושבת או מה שאני רוצה הוא אף פעם לא הקשיב וגם לא יקשיב...
זהו זה נימאס לי נישבר לי אין לי עוד למה לקוות כי אם אדם חיי ללא דעה הוא כמעט לא אדם בכלל...
הדבר היחיד שנישאר לי זה אני עצמי אני לא יכולה להרשות לעצמי ליפול שוב כי זאת תיהיה הנפילה האחרונה כי לקום כבר אין לי כוח ואין מי שיעזור לי...
אני פשוט רוצה שיתנו לי להגיד את מה שאני חושבת שפעם אחת יקשיבו למה שאני רוצה...
אני יודעת שאנחנו עכשיו לא בתקופה הכי טובה כל המשפחה שלי בתקופה לחוצה אבל אנחנו אמורים לעזור אחד לשני לא? אנחנו משפחה...
במקום לעזור אחד לשני אנחנו רק מכעיסים אחד את השני יותר וחבל...
הייתי רוצה כמו כל אדם שהחיים שלי יהיו מושלמים אבל אף אחד לא מושלם ובטח לא אני...
אני לא מושלמת זה בטוח ואני גם אף פעם לא אהיה כי אני נישברתי לכל הרבה חלקים אני לא מסוגלת לחבר הכל שוב...
אני לא יכולה לאסוף את כל החלקים וגם אם כן אני לא יצליח להרקיב אותם הם כל כך הרבה וכל כך קטנים פשוט רסיסים של מחשבות שלא נאמרו...
אני סופרת את הימים עד שכל זה יגמר ואני לא יודעת כמה זמן אוכל להמשיך כך יום אחד אני באמת ישבר וכל התקוות שהיו לי יתנפצו ואני איתן...
אני הרמתי ידיים כי את הדעה שלי אף אחד לא ישמע חוץ ממני ואם יש כאלה שאומרים שאם אתה עצמך יודע זה מספיק אז לא הם טועים זה ממש לא מספיק פשוט לא מספיק...
זה לא מספיק שאתה יודע מה אתה חושב אם לא מקשיבים לך ובטח שלו זה לא יספיק כי אני אף פעם לא אהיה טובה מספיק בישבילו לא טובה מספיק כדי שהוא יגיד שאני הבת שלו ויתגאה...
אני כבר לא בן אדם אני רק כמה רסיסים קטנים על מדרכה שכל יום מישהו בא ודורך עליהם יותר ויותר עד שיכנסו בין חריצי הלבנים של המדרכה וכשזה יקרה זה כבר יהיה מאוחר מידי...
אני לא יכולה ליסבול יותר ולא אני לא מה שכולם חושבים אני לא בן אדם חזק כי אם אני מרימה ידיים בגיל כל כך קטן אני בן אדם חלש אבל אם מישהו היה יודע בדיוק מה אני עוברת כל יום הוא היה מבין למה אני מרימה ידיים...
הלוואי והיה לי מישהו אחד רק אחד שהיה מבין אותי אבל מי יבין מישהי ללא דעה? אין איש בעולם שיבין אז אין לי למי לדבר אז זה מה שאני עושה...
מרימה ידיים שירו בי כמה שרוצים כי אני לא ירגיש את זה אולי יראו את זה מבחוץ אבל זה לא יכאב כי מבפנים אני מתתי מזמן...
אני רק רוצה שיניחו לי...
אבא תניח לי לנפשי בבקשה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
