לפעמים, כשעצוב

תמיד אפשר להזכר, בדמות הזאת.

הדמות שלעולם לא פגשתי

הדמות שלעולם לא הרגשתי

עם העיניים העצובות האלה

הוא יוצא אל הבמה,

לשיר..

בשבילנו.

לתת את כולו.. בשבילנו.

בשבילי

אותי הוא לא מכיר

הוא מכיר אותנו ביחד,

הוא מכיר את הצעקות שלנו,

הוא מכיר את הבכי שלנו

הוא מודה לאהבה שאנו נותנים לו.

לעומתו..

אני מכירה כל דבר בו,

כל חלקיק, כל תזוזה, כל תמונה

כל דבר למדתי בו להעריץ.

כל שיר שלו למדתי

כל תמונה שלו תליתי,

למדתי...

את כולו.

חוץ מדבר אחד- אותו.

ביל..

הוא לא רק דמות.. זאת שמציגה אותו,

ושכולם מכירים,

הוא בסך הכל בן אדם..

בחור רגיל. הוא לא שונה מאף אחד,

למרות שבשבלנו הוא לא.

לא בן אדם..

הוא אליל.

הדמות שלו, תלויה בכל חדר, הקול שלו חרוט בנו

ואנחנו.. לא מודעים שיש לו חיים.

אנחנו לא מאמינים שהוא אוכל, שותה, נושם!

קיבלנו אותו בתור אלוהים,

קבלנו אותו בתור דמות שצריך להעריץ,

תסכימו איתי שקשה להפסיק את זה?

פשוט אי אפשר..

להפסיק לאהוב.

אז מה שהוא לא אוהב אותי?

אני הרי אוהבת אותו...

וזה מספיק.

למרות שבחיים לא הכרתי אותו,

הרי אי אפשר לאהוב מישהו שלא מכירים?

אפשר!

אני הרי התאהבתי.

התאהבתי, עכשיו אני סובלת.

בעצם לא.

המילים שלו בסך הכל משפטים שנלמדו בעל פה..

כבר הפסקתי להאמין,

שפעם ניפגש.

כשהתאהבתי בך... הייתי ילדה,

עכשיו.. אני סתם סובלת

מאהבה לדמות הזו,

שמעולם לא פגשתי,

מעולם לא הרגשתי.

תרימו ידיים,

כדי שהוא ישים לב אלינו.

רק כשאנו ביחד הוא מצליח לראותנו.

מצליח לחייך מהצעקות שלנו,

אנחנו נצעק עוד יותר..

רק שימשיך לחייך

תנסו להנות,

כי כמה שזה לא ככה-

זאת לא אהבה.

זאת הערצה, לדמות שלא הכרנו.

ולא נכיר בחיים.

נסבול עוד קצת,

 עוד מעט זה ייגמר..

העיניים תמיד יזכרו, ובלב הדמות תמיד תחיה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הלכתי.

בתאור .