לב שבור מטייל כאן,
הוא משאיר אחריו זכוכיות,
הוא מטייל בין כול המקומות,
שמותירים לו זיכרונות.
וחלקים נערמים וממנו בקושי נשאר,
והלב לא מאמין יותר בדבר.

דמעות אדומות של זיכרונות ורודים,
נגיעות רכות בגופים פצועים,
מתקרבים ולאט מתרחקים.
נגיעות של אהבה שמתקנת את השברים,
והרגשות שבלב לא נשכחים.

הוא מנסה לברוח וניתקל בקירות,
הרגשות רוצות לברוח ולא מצליחות,
הלב ממשיך לימס משקרים ופגיעות,
והגוף לא יודע איך להמשיך לחיות.







אוף נמאס לי מהכול.
כולם פוגעים בי.
גם בנים ואפילו החברות שלי ... אולי בלי לשים לב, אבל עדיין.

אבל לא נורא את זה אני ישרוד אני רגילה שפוגעים בי.
יותר קשה לי לפגוע באחרים וגם את זה אני עושה די הרבה בזמן האחרון...