יום יבוא ואהיה בלתי נראת.

אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה.

אני כל כך חלוקה עם עצמי.

פעם אני כל כך בפנים, ופעם אני כל כך בחוץ.

פעם אני רוצה לחיות, ופעם אני רוצה למות.

פעם אני אני, ופעם אני זיוף עם חיוך זוהר וגדול.

פעם אני הבת המושלמת, ופעם אני זאתי שאושפזה.

פעם אני חולמת , ופעם אני מפוקסת.

פעם אני לבד, ופעם אני מוקפת.

פעם אני אוכלת, ופעם אני מקיאה.

פעם אני מתעמלת, ופעם אני סתם שוכבת במיטה.

פעם אני.. פעם אני רואה אותן ו.. פעם אני רק מחכה.

פעם אני לצידן, ופעם אני אותן מבריחה.

אולי.. אולי אני בפנים יותר משחשבתי ושבעצם בתת מודע אני זקוקה להן ורוצה אותן איתי.

אולי התת מודע שלי ישן לפעמים ובגלל זה אני לא רואה אותן או חושבת עלייהן.

אולי אני לא חברה אמיתית.

אולי אני זיוף שרק רוצה צומי.

אולי... אני לא באמת "סובלת".

אולי.. אני בעצם לא רוצה אותן איתי.

אולי.. אני צריכה למות.