יום יבוא ואהיה בלתי נראת.

אני מפרסמת שוב את ההודעה כי.. אני רואה שיש קוראים קבועים אבל.. לא היה מענה לשאלה אז.. שוב.
את את\ה קורא\ת פה קבוע. תרשום\תרשמי בתגובות ואשים אותך בקוראים קבועים. תודה.

******

אחת התכונות שאף פעם לא אהבתי באנה זו את היכולת שלה לדעת הכל.
לא משנה אם סיפרת לכמה אנשים או, ששמרת את זה ממש בשקט בינך למישהו אחד- היא תדע.
לא משנה כמה תסתירי, תחביאי, תנברי באדמה- היא תגלה.
כמו תמיד.. היא גילתה.
*
יום אחד שהייתי עם מיה ראיתי את הבעת פניה משתנה משמחה למפוחדת.
לא הבנתי מה קרה עד ש..
הסתובבתי וראיתי את אנה.
שמחתי אבל לא הראתי זאת על פניי, שמחתי כל כך עד שזה כמעט ברח.
במקום להראות את שמחתי רק עמדתי שם, מתבוננת ובלי ששמתי לב זה יצא: "מה את עושה פה?"
אנה התעלמה ממני, כאילו לא הייתי שם, אוויר.
"מיה, בואי עכשיו" אנה כל כך כעסה אבל היא שלטה בעצמה, זה היה כל כך מוזר, היא כעסה אבל.. ברוגע.
מיה מיד התרוממה והתחילה ללכת לכיוון אנה במבט מושפל.
בכיתי, לא יכולתי להתאפק.
בכיתי ובכיתי, ואנה התעלמה ממני, המשיכה בשלה כאילו, כאילו... אני מתה, לא חשובה.

לבסוף לפני שהלכו, אנה הסתובבה ואמרה לי "התקדמת יפה. תמשיכי כך."
כל כך שמחתי, אבל שוב, באיפוק פשוט אמרתי לה "תודה".
הן הלכו להן ואני, אני פשוט שמחתי ובראשי רצו להן מחשבות
'היא יודעת שאני פה, אולי גם היא מתגעגעת, אולי.. ורק אולי, נחזור להיות חברות'.