החיים שלי הם שגרה בלתי פוסקת.
עם רגשות שקשה לתאר,להסביר,לשתף.
הרהורים למיניהם.
כל יום אותו דבר.
בית ספר
כמה שעות התבודדות עם עצמי.
[מחשבות הרסניות למיניהם,האשמות חמורות נגד עצמי]
ואחרי זה הזמן איתו.
זמן איתו.
אפשר לקרוא לזה ככה?
כי בעצם אני אחרי כל ההבנה הזאת
מנסה איכשהו לפחות
למצוא בו משהו טוב
כי קשה לעזוב
מאוד
ובמקום זה
הזמן שלנו
מסתכם בסקס ולילה טוב.
ולא ככה אני רואה את החיים שלי
אני רוצה עניין, אני רוצה חיוך שיעלה בזכותו.
זו לא דרישה גדולה מדי
ואולי כן?
אולי אני מצפה ממנו לגדולות שאינם ביכולתו?
ואם לעלות לי חיוך, לגרום לי לשמחה זה לא ביכולתו
אז אולי זה באמת הסוף?
אולי זה באמת נגמר
ואחרי שנתיים וחצי ארוכות
זה כבר לא זה
או שאולי זה בעצם אף פעם לא היה זה?
ואולי זה כן זה?
ואני סתם
סתם מאשימה
סתם עושה בעיה במקום שהיא אינה
אבל אני יודעת שיש בעיה. אולי לא מבחינתו
אבל מבחינתי
יש בעיה
ואני פשוט לא יכולה להתמודד איתה
אני רוצה לעזוב
ולא מסוגלת
כי אני אוהבת
מתי יימאס לו ממני?
זו הדרך הקלה
שלו יימאס ממני
ואני מודה שאני לא חזקה מספיק בישביל לבחור בדרך הקשה
אני אומנם בן-אדם חזק
שיכול להתמודד בהרבה מצבים קשים
אבל זה כבר מעליי
אני לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו
לפחות לא עכשיו
חוץ מזה שאחרי שנים ארוכות שלא דיברתי עם זכר
חידשתי קשר באייסיקיו עם שני ידידים שלי
שהיו חברים שלי בעבר
[אין קשר בין השניים]
ואין מה לעשות הראש עושה את ההשוואה
לא בכוונה ולא בשביל לפגוע
טבע אנושי
ואני מבינה שיש עוד אנשים אחרים בעולם
והעולם לא נעול עליו
והוא לא הכי טוב כמו שחשבתי פעם
כמו שאני לא חושבת עכשיו
ובכל זאת בסוף היום אני נפגשת איתו
ובכל רגע שאני איתו
המחשבות מתרוצצות
מחשבות שהוא לעולם לא יידע
מחשבות
שונאת את עצמי על כל רגע שאני משקרת לעצמי
חיה בהזיה שהכל יסתדר
וזה לא מסתדר
האם זה יסתדר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ילדה עם עיניים עצובות