החיים של יונפי

ושוב נצאה אל הדרך הפתלתלה

הדרך למציאת אותה אהבה

ונרד ונעלה במשעול הלב

ולהבין שיהיה גם כאב

לא לוותר לעצמנו גם כשקשה

ולזכור שהעולם יכול להראות ורוד ויפה

דייט ועוד דייט נוסיף לארסנל

ונקווה שלא נגיד עליו חבל

מתחילים מהתחלה ורוצים כבר להגיע למחוז הזוגיות

שתרגיש ביחד ולא לחוד

כל ההתחלות קשות אומרים לי חבריי

אבל מה לעשות שהן מתרחשות הרבה ונקטעות מהר מידיי

מאחל לעצמי הרבה הצלחה

שאולי בסוף דרך זו אגיע למנוחה ולנחלה.

שיהיה שבוע נפלא לכולנו

עם הרבה גשם שירווה את צמאונה של ארצנו

שלכם

יונפי

בשלושת השבועות הראשונים התרגלתי לראות את טלי כל יומיים בערך.

לא היתה לנו הפסקה של יותר מיום.

ובמיוחד לאחר אותו סופשבוע שהיינו ביחד כמעט 24 שעות.

24 שעות חלומיות.

וזה הרי טיבו של קשר זוגי , ללמוד להיות עם בן הזוג לאורך זמן.

(כמובן שלתת ספייס זה דבר חשוב ביותר , לא לחנוק , לתת מרחב נשימה.)

אבל אז באה המלחמה , ולאור העובדה שכל משפחתה הקרובה גרה בדרום , חלו שינויים בפגישותינו.

סופי השבוע שאמורים להיות זמן האיכות הגדול ביותר שלנו הצטמצמו עד מאד.

עקב הטילים משפחתה נמצאת בסופי שבוע בצפון והיא מטבע הדברים איתם.

מה שגרם לירידה בתדירות פגישותינו ולאכזבה מסוימת מבחינתי.

אך אני בהחלט מבין אותה , ורואה שהיא עושה כל מאמץ על מנת שנוכל להיות ביחד כמה שיותר.

לא מוותרת , יודעת שאני שם.

אני מקווה שבקרוב אוכל לחזור ולראות אותה יותר , להרגיש את מגעה בי , להרגיש את הלב הקופץ משמחה כל פעם מחדש.

אבל כמו שאומרים לפעמים כל עכבה לטובה , זה נותן לשנינו קצת להיות מפוקסים יותר , קצת להאט, קצת להבין מה אנחנו רוצים.

שיהיה לנו בהצלחה, שימשיך כך.

שיהיה לכולם סוף שבוע טוב ושקט .

ושהשקט יחזור לדרומה של ארצנו במהרה.

אמן.

טלי עסוקה היום , נפגש עם המיוחדת לארוחת ערב במסעדה.

הפעם היא שאלה , רצתה לדעת פרטים , מי זאת הטלי הזאת ,

ומה קורה איתי ואיתה.

נבוך לספר לה , מרגיש כמו מיני בגידה , למרות שלא אמור .

היא מחייכת תומכת , מספרת על הסוף שבוע שעבר בלעדיי.

ועל אתמול שלא ענתה לסימוסי - כן , היא לא היתה פנויה .

היא גם היתה בדייט , מנסה גם היא למצוא , לאתר את אותו החיבור.

מסביר לה בגילוי לב שכל מישהי שאני יוצא איתה ומעמיק את הקשר

דורש ממני להרפות קצת את החבל - החבל שקושר אותי אליה , אל המיוחדת שלי.

הראש והלב לא עובדים כמקשה אחת.

הראש יודע שצריך לשחרר עוד ועוד , והלב לא נותן.

לא יודע למה זה כל-כך קשה .

הרי אני לא רואה אותה כבעבר, פחות מודע לחייה , פחות קשור

ועם זאת עדין קשה מנשוא .

אך אני מתחיל להיות מודע לזה שהזמן נותן את אותותיו , עושה את שלו.

אני עדיין מרגיש שבלעדיה אני חצי בן-אדם , לא משנה עם מי אהיה, ועד כמה נתראה.

נפש תאומה יש אומרים ? אולי .

ועל זה אני לא רוצה לוותר.

בחיים.