"תתחתני איתי."
"מה?"
"תתחתני איתי."
שוב, זהו השלב בתסריט שבו צריך לכתוב "לונג פאוז". אלי לא ענתה לי.
וככה ישבנו בשקט. מסתכלים אחד על השניה, עד שיבוא הצלצול ויגאל אותנו ממה שהשתרר בחדר באותו רגע. אני אפילו לא בטוח מה זה היה. מבוכה או בלבול, אולי אפילו היא רצתה להסכים אבל רצתה למשוך אותי בלשון (בשביל להלחיץ אותי, בשביל הצחוק, כמובן).
לקחתי נשימה עמוקה. "נו?"
"מה נו?"
"למה את לא עונה לי?" שאלתי, הרגשתי את הלב שלי מתחיל להתרגז מעט.
"עניתי לך אתמול בלילה!"
רגע, רגע, רגע. מה?
"מה?!" הגבהתי קצת את הקול.
"שאלת אותי את זה אתמול בלילה, ועניתי לך!"
"מתי?" שאלתי, עדין בהלם. או שאלי שלי הוזה, או שאני מצליח לעשות דברים מדהימים מתוך שינה. אני לא בטוח מה משתי האפשרויות הייתי מעדיף שתהיה נכונה.
"אתמול בלילה חיבקת אותי מהצד וזה העיר אותי ושאלתי אותך מה קרה ושאלת אותי בדיוק את אותה שאלה ששאלת אותי עכשיו". היא הרימה את היד והראתה לי את הטבעת. לא ראיתי את אלי לצידי, כשהתעוררתי בבוקר. אני בטוח שאם הייתי רואה אותה, הייתי שם לב שיש לה טבעת שאני בעצמי קניתי על האצבע.
פתחתי את הקופסה שהוצאתי מהכיס והיא באמת הייתה ריקה. ואז עלה לי בראש זיכרון על מחשבה שהייתה לי הבוקר, כשהחלטתי ללכת לראות מה אלי לא רוצה שאני אראה כשהיא במכון. הסתכלתי למטה, וראיתי את המכנסיים הכחולים הכהים שלי. לבשתי אותם אתמול, ושמתי שם את הטבעת כדי שאלי לא תמצא אותה בטעות. חשבתי לעצמי שאם אלי תשים לב שאני לובש את אותם מכנסיים שלבשתי אתמול היא תצא מדעתה ותגיד לי שאני מסריח, בחצי צחוק וחצי רצינות שכזו.
"אני... אני באמת לא זוכר שעשיתי דבר כזה".
שוב, "לונג פאוז".
לפתע אלי המחישה לי למה מתכוונים כשאומרים "להתפוצץ מצחוק". למה היא צוחקת כל כך?
"א.. א..." היא לא הצליחה להוציא מילה אחת מהפה, כי היא לא יכלה לעצור את הצחוק. "אתה חיבקת אותי בלילה ושמת את הרגל שלך עלי, והרגשתי משהו קשיח שהציק לי..." והיא המשיכה לצחוק בקול רם כל כך, "סובבתי אותך והוצאתי את הטבעת מהכיס".
אוקי, זה כבר מתחיל להישמע יותר הגיוני מאשר שאני עושה פעולות שלמות מתוך שינה.
אלי זינקה מכיסא הגלגלים שלה, חיבקה אותי, נפלתי על הגב והיא נפלה עלי. אני לא חושב שראיתי אותה אי פעם שמחה כל כך.
"ראיתי אותה והיא הייתה יפה כל כך, שהייתי חייבת לשם אותה.... למען האמת גם רציתי לראות את הפרצוף שלך כשתחשוב שהצעת לי נישואין ולא זכתה את זה בכלל".
אלי כבר כמעט בת עשרים וארבע, ועדין אוהבת לעשות שטויות כמו ילדים בני שש, לפחות.
שתקתי כמה דקות, והסתכלתי עליה. על כל חלק בפנים היפות שלה, "טוב את מוכנה לענות לי לפחות?"
"אהה נכון, החלק הזה... בטח יא משוגע!"
התגלגלנו על הרצפה לאורכו ורוחבו של הבית, מתחבקים, מתנשקים ומדגדגים אחד את השני. כשפגשנו את השטיח של הסלון, נרגענו, לקחנו נשימה עמוקה, שכבנו על הגב והסתכלנו אחד על השני.
אחרי זה, אני רק זוכר שחלמתי על אלי הולכת לאורך המסלול.
במכון.
כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי עם כרית קטנה מתחת לראש ושמיכה שמכסה כמעט את כולי. הסתכלתי ימינה, ואלי לא הייתה שם. הסתכלתי שמאלה, וראיתי אותה יושבת ליד שולחן האוכל עם המחשב הנייד שקניתי לה, ממש לא מזמן. אני מכיר את אלי. כשהיא מתחילה משהו, אם היא תרצה אותו מספיק, היא גם תסיים אותו. אני לא יודע איך היא הגיעה לשם, אבל אני מניח שזה דרש ממנה הרבה מאמץ. כי היא עדין הייתה ישובה על כיסא הגלגלים, שאם אני זוכר נכון, נשאר רחוק מאיתנו אחרי שהיא זינקה עלי. הרגשתי את המכה בגב שקיבלתי מאותה קפיצה, אבל לא אמרתי כלום.
"אל...?" אמרתי בעייפות, וגם קצת מתוך כאב.
"כן, אהוב שלי?" קולה היה מתוק יותר משוקולד ודבש ביחד. קול שעושה לך כאב בטן נעים שכזה. היא ניגשה אלי, ולאט לאט הפילה את עצמה מהכיסא כדי להתעטף יחד איתי בשמיכה. בניגוד אלי, השמיכה הזו יכולה לכסות את אלי, ועוד יישאר מקום לא מנוצל.
"מה עושים עכשיו?" שאלתי.
"עם מה?"
הסתכלתי עליה. מחכה, אולי היא תבין. היא לא.
היא שמה את ידה הקטנה על הלחי שלי, משם למצח ומשם לשיער. היא חייכה אלי.
"את באמת לא מבינה על מה אני מדבר?"
"באמת שלא", היא אמרה בקול עדין ושקט.
"מה עושים עם הכיסא?"
פחדתי שעצם העובדה שאני "יודע עכשיו" על מה שהיא עושה כמעט כל יום, תגרום לה להפסיק ללכת למכון. אני לא בטוח למה,
ואלי לא תסכים להתחתן איתי עד שהיא לא תלך. היא תרצה ללכת אלי כשאני מחכה לשים לה את הטבעת על הקמיצה. לא להתגלגל. לא מצאתי אפילו טעם להתווכח, או להגיד לה שלא אכפת לי איך היא תבוא אלי.
"נמשיך ללכת, עד שניפטר ממנו".
שמחתי. אלי מסכימה להמשיך ללכת למכון. היא כבר לא פוחדת ולא בוכה.
יצאנו לשבת על הספסל מעץ שתקוע באדמה בגינה שלנו, אני לא בטוח כמה זמן. אני רק יודע שזה שם כבר הרבה שנים, עוד לפני שעברתי לשם. היא הניחה את ראשה על הרגליים שלי, וליטפתי את שיערה הארוך והחלק. הפעם היא זו שנרדמה.
הסתכלתי שמאלה וראיתי את הגדר החיה שצומחת בכל יום. נזכרתי ביום ששמעתי את הצחוק שלה וניסיתי לראות מבעד לגדר מי צוחק ככה. דנה ומשפחתה כבר לא גרים שם. סתם משפחה עם שלושה ילדים, ששניים מהם כבר עזבו את הבית.
כשהיא התעוררה, החלטתי לקחת אותה אל חוף הים. אחד המקומות האהובים על אלי. הורדתי אותה בעדינות מהכיסא, והושבתי אותה בצורה כזו שהגלים יגיעו לה אל הרגליים. שכבנו עם ראשנו בתוך החול.
משום מקום, אלי קמה במהירות וגררה את עצמה לים.
כינוי:
AKAlil
בבלוג זה
בכל הבלוגים
