The Nightmare Of Sunday

מצטערת על עיכוב הפרק, חודש מאי הוא תמיד הכי עמוס ואני בטוחה שלא רק אצלי,

את הפרק הרביעי אני אנסה להעלות עוד יומיים- שלושה.

את הפרק הזה אני פחות אוהבת, אך כנראה שממנו הכול יתחיל (הקטע עם ריס ואבי)...

רציתי להגיד שהסיפור הזה הוא בעצם בנוי על העלילה של הסיפור ''Run Away '' שאותו הכותבת הפסיקה לכתוב ואישרה לי להמשיך אותו.

Nightmare of Sunday - פרק 3 :

התעוררתי בפאניקה, לקח לי כמה דקות לעכל שכל זה היה חלום. חלום כן, סיוט!

התחלתי להשתעל היה חסר לי אוויר וקשה לנשום.

''הכול בסדר? להביא לך מים? '' שאלה סלסטה בדאגה.

''כן, בבקשה'' עניתי ולקחתי נשימה עמוקה. לנשום היה כבר קל יותר, סלסטה הביאה לי מים.

''סיוט?''

''כן, אני שונאת סיוטים! '' צחקקנו שתינו.

מהר מאוד הבנתי מה היה הסיוט שלי . בעצם זה היה הסיפור של סלסטה,

רק  שפה אני הייתי סלסטה והנער היה כנראה האקס שלה, בגלל זה הייתה לו תחבושת על עיניו.

הוא היה עיוור.

ולמרות שלא ראיתי את עיניו, הוא נדמה היה דומה מאוד לאותו הבחור שראיתי בפארק.

 טוב זהו אבי, מה הפכת להיות פה בלשית?!

                                       #####

התגוררתי בביתה של סלסטה עוד יומיים, אחרי זה סבא שלי בא לקחת אותי.

כמובן שלקחתי את הפלאפון של סלסטה שנשמור על קשר, למעשה ברגע שבאתי לביתו של סבא, בזבזתי חצי שעה על שיחה איתה ואח''כ סבא לקח אותי לקניות שיהיה לי בגדים, מחברות ועוד כל מיני שטויות.

לא רציתי לבזבז את כספו, אבל הוא התעקש לקנות, לו היה חבל לו על הכסף. ככה זה כשסבא שלך עשיר.

אבל כסף מעולם לא הביא לו אושר, הוא היה זקוק לאישתו. סבתא שלי , שנפטרה לפני שנתיים.

אני יודעת שעמוק בתוך ליבו הוא עדיין מתגעגע אליה ועצוב למרות שהוא כל פעם אומר שהוא בסדר.

בבוקר למחרת  התעוררתי מוקדם עם חיוך על פניי, שכחתי לגמרי על הסיוט. אני לא מאמינה בחלומות,

לכן זה לא מדאיג אותי כל כך.

צחצחתי את שיניי וניגשתי למטבח.

''בוקר טוב'' אמרתי לסבא.

''בוקר אור'' הוא הגיש לי קערה ירוקה ושם בה קורנפלקס עם חלב, ''אני יוצא עכשיו לכמה שעות, את בנתיים תאכלי ואח''כ תארזי את הבגדים לתיק הזה...'' אמר והביא לי תיק נסיעות גדול בצבע כחול כהה. רגע הוא אמר כרגע 'תארזי' ?

''אני לא מבינה..'' פלטתי בבלבול. מזאת אומרת לארוז?!

''את הרי לא באמת חשבת שאני אשאיר אותך לגור פה'' , ''אני כן'' עניתי ישר.

''אבי, אני כל הזמן בנסיעות, אני בקושי נמצא בבית מרוב חוסר זמן, לכן רשמתי אותך לפנימייה. דבריו חדרו במפתיע לגופי כאילו  שהרגע ירו בי.

''פנימייה? '' זה הדבר האחרון שאני רוצה. אני שונאת מקומות כאלה.

''למה אני לא יכולה להישאר?''

''ומי ישמור עלייך?''

''אני! אני כבר מספיק גדולה ויכולה לדאוג לעצמי לבד'' טענתי.

''ומה עם אוכל, מים, חשמל? מי ישלם על זה? לא יקירה, אני מעדיף שתהיי בפנימייה יחד עם אח שלך,

כך לפחות אוכל להיות בטוח שיש מי שישמור עלייך '' אמר.

''סבא בבקשה...-'' , ''אני כבר החלטתי אבי'' רטן.

זעפתי. כעסתי. אוף!!!

'' לפחות תנסי להישאר שם כמה ימים, אולי ימצא חן בעינייך, תמצאי חברים חדשים....אני לא מבין למה את כל כך כועסת, הרי לא ביקשתי ממך לחזור לגור עם אימא'' נראה היה כאילו הוא התאכזב מההתנהגות שלי. טוב בסדר הוא צודק, אני סתם מתעצבנת איזה כפוית טובה אני.

בארבע בצהריים, סבא לקח אותי לפנימייה. המנהלת חפרה הרבה ואח''כ החלה לערוך לי סיור בבית הספר.

הכול היה כל כך יוקרתי שנותן לך להימצא באווירה נעימה, אך עם זאת מעט לא נוחה. לפחות בשבילי,

מכיוון שאף פעם לא הייתי במקומות כאלה.

 הכול היה לבן ומודרני, אפילו המדרגות היו מאריח חום עדין.

הפנימייה עצמה חולקה לחמישה חלקים: בניין עם הכיתות (בית ספר) , מעונות מגורים כאשר חלק אחד של בנים וחלק אחד של בנות , מעבדות, אולם ספורט נו וההנהלה.

היא לקחה אותי לחצר בית הספר שבעיניי זה היה המקום הכי יפה, במרכז החצר הייתה מזרקה גדולה ומסביב הכול היה דשא עם פרחים ועצים, כאשר כמעט על יד כל עץ נמצא ספסל.

''או, הינה נמצאה הציפור '' מלמלה המנהלת וניגשה יחד איתי אל חבורת בנים שעמדו עם הגב אלינו ופטפטו.

  לא הבנתי את הקטע של הציפור וזה גם לא כזה מעניין.

'' ריס! '' צעקה והבחור עם הסיגריה הסתובב אלינו וכך גם חבריו. החיוך שלי ישר נעלם כאשר פגשתי בפניהם.

אלה היו אותם הבנים, אהמ סליחה, האידיוטים מהמכונית. איזה גורל אכזר יש לי. הם חייכו אליי.

'' גברת סיסילייה, צהריים טובים '' חייך אותו האחד, זה הזה שהיה הנהג במכונית.

''אצלך הם עוד מעט יהיו גרועים, אפשר לדעת איפה היית בזמן שיעור היסטוריה??? רק אל תגיד לי שהייתה נוכח בשיעור, כיוון שהמורה סיפרה לי הכול '' היא שילבה יד ביד וחיכתה להסברים.

'' לא התעוררתי בזמן, השעון מעורר שלי לא צלצל-..'' , '' זה כבר השיעור החמישי שהוא לא צלצל אצלך, אפילו לא כשהשיעור הוא ב- 12:30 , מיד אחרי שיעור ספורט שבו היית '' איזה קטילה. אידיוט!

הוא שתק ,לא היה לו מה לומר וזה רק הכעיס אותה יותר.

''אני רוצה צלצול מאימא, היום! '' אמרה.

''ומי זאת הנערה הנחמדה הזאת? '' שאל אותו ריאן, בעודו מחייך אליי חיוך שחושף את שיניו. מה קרה? אני נראת לך

רופא שיניים?!  נגעלתי ממנו.

'' זאת אבי, היא תלמידה חדשה בכיתה שלכם'' ענתה.

 תהרגו אותי.

''אבי אלה ריס, ריאן, דן וניק '' הציגה בפניי. רק עכשיו הבחנתי בניק, זה שניסה להרגיע את ריאן בפעם הקודמת ולא רק זה.

זה אותו האחד שהיה בפארק. הוא גם נראה הכי לא מתעניין, ברגע שהבחין בי בוהה בו, הוא הלך לצד להתקשר למישהו.

תהיתי אם הוא זיהה אותי מהפארק.

אחרי המפגש ה-''מרתק'' הזה, היא ליוותה אותי לחדר שלי. הייתי ביחד עם עוד שתי בנות בחדר, רוז אנדי.

החדר לא היה כל כך גדול, אבל היה מאוד יפה, שני הקירות הצדדיים היו בגוון אדום- בורדו כצבע דובדבן והצד שממולי,

שזה היה הצד של החלון, היה לבן יחד עם הצד של הדלת.

מימיני היו מדרגות לקומה השנייה של החדר, ששם היו רק ארונות קיר. שירותים בחדר לא היה וזה מאוד ביאס.

המיטה שלי נמצאה על יד הקיר כאשר על אותו הקיר היה חלון קטן למעלה שהוביל למסדרון.

'' אנחנו משתמשים בחלון הזה כדי לצטט לכל מיני שטויות במסדרון '' אמרה אנדי הנערה בעלת השיער החום-דבש והעיניים האפורות, היא לא הייתה אחת מבין הבחורות הרזות, אך גם לא הייתה שמנה,

גופה היה גוף ממוצע והיא נראתה לי מאוד נחמדה במיוחד בשמלת מיני משוחררת ירוקה שלבשה.

חייכתי אליה וניגשתי לארון  לפזר  את  הבגדים למדפים.

נשמעו דפיקות בדלת ורוז ניגשה לפתוח.

''מה אתה רוצה? '' שאלה בקרירות את אותו האחד.

'' אני צריך את החדשה, היא פה? '' , ''אתה במטיח לא לאנוס אותה? '' שאלה ישר וגיחכתי לעצמי.

גם לא כל כך הבנתי מי רצה אותי.

''רוז אל תעצבני , אני לא אשם שריאן לא התקשר אלייך אתמול כפי שהבטיח! '' הוא עקץ אותה והיא התעצבנה.

''היית חייב נכון, להגיד את זה מול כולם ?! ''

''חוץ מזבוב, אני לא רואה פה אף אחד אחר ''

''מה אתה רוצה? '' ירדתי במדרגות וראיתי את ניק. צמרמורת קרה עברה בגופי כאשר עינייו פגשו בשלי.

'' לדבר , אפשר? '' שאל.

''תיזהרי ממנו הוא פדופיל '' פנתה אליי רוז ונשכבה על המיטה. הסתכלתי עליו והוא פשוט התעלם והלך.

''את באה? '' שאל כאשר כבר היה מחוץ לדלת, יצאתי והלכתי אחריו. לא היה לי מושג לאן הוא מוביל אותי.

ירדנו לקומת קרקע ומשם לחניון של בית הספר , משום מה זה הלחיץ אותי מאוד. מה יש לנו לעשות בחניון?!

''כנסי '' הורה לי כאשר פתח את דלת המכונית השחורה, כנראה שהיא הייתה שלו.

''תשכח מזה'' אני לא מתכוונת להיכנס למכונית של מישהו שדומה היה לרוצח באותו היום שהיה בפארק.

'' כנסי '' , ''אני לא מתכוונת לנסוע לשום מקום איתך! '' התעקשתי.

''אנחנו רק נישב במכונית לדבר, לא ניסע לשום מקום '' הוא החל להתעצבן וזה התחיל להרגיז אותי.

'' מה לא מובן בלא? או שאתה חירש?! חוץ מזה לדבר אפשר גם מחוץ למכונית ''

'' אתה מפחדת? ''

''לא ''

''אז תכנסי למכונית''

''אם אתה לא רוצה שאני אשבור לך את הפרצוף, אז כדאי שלא תלחץ עליי! '' רטנתי. התכוונתי לזה.

כבר התחלתי לחשוב שהוא באמת פדופיל.

הוא התהלך לפה ולשם בעצבנות.

''טוב בסדר! '' הוא טרק את דלת מכוניתו. נבהלתי .

''אני אעשה את זה קצר..'' אמר , '' אני רוצה שתשתקי ולא תגידי לאף אחד על מה שראית בפארק '' אמר באיום.

אז כנראה שהוא כן ראה אותי.

'' אני שונאת כשמאיימים עליי '' אמרתי בגסות , ''אני לא מאיים,אני מבקש'' אמר והתפקעתי מצחוק.

אם זאת בקשה אז אני קנגורו מקפץ , לא חשבתי שככה מבקשים מאנשים משהו ועוד בכעס.

'' אבי...בבקשה '' הוא הוריד את הטון והפעם הוא נשמע רגוע מאוד.

'' אני לא מבינה מה כזה נורא בזה שראיתי אותך מעולף, זה לא שהרגת איזה מישהו '' אמרתי בנימה מחשידה.

''אני לא חייב לך הסברים''

''לא ביקשתי ממך גם''

''יופי אז ביי''

''ביי'' אמרנו בעצבנות וכל אחד הלך לדרכו.

הוא אומר שאני פחדנית. כן בטח, הוא בעצמו פחדן. למי כבר יש לי לספר ת'סודות שלו? לירח? שמש? רוח? זבובים?

השעה הייתה שמונה בערב ואני השתעממתי בחדר בזמן שרוז ואנדי התארגנו למסיבה.

כל יום שישי יש מסיבה קטנה בבי''ס , והיום היה יום שישי.

 ''את בטוחה שאת לא רוצה להצטרף אלינו? '' פנתה אליי רוז.

''לא, זה בסדר...אני אשאר פה עם הטלוויזיה '' עניתי והדלקתי את הטלוויזיה שהייתה בחדר.

''טוב אם בכל זאת תשני את דעתך, אנחנו באולם ספורט '' היא חייכה ושתיהן יצאו.

חיטטתי בנייד שסבא קנה לי , עכשיו לא היה בו שום עניין.

בכל הניידים שהיו לי , היה לי רשימה של האנשים הקרובים אליי,

ופה אין, אין לי אף אחד ברשימה חוץ מאח שלי, סלסטה וסבא כיוון שאני לא זוכרת את המספרים של אחרים.

כיביתי את הטלוויזיה, קמתי מהמיטה וניגשתי לארון. החלטתי לצאת להתאוורר קצת בחצר,

ליהנות מהכוכבים. לבשתי חולצה מפוספסת בשחור לבן ומכנס שחור קצר עם כפכפים.

מיד אחרי שסידרתי את עצמי, יצאתי לחצר הפנימית שנמצאה בין המעונות של הבנים לשל בנות (הבניין היה בצורת ח' ).

התיישבתי על הספסל ובהיתי למעלה, על השמיים השחורים שמהם ניתן היה לראות את הכוכבים.

''בבקשה תלך! '' , ''אני לא אלך לשום מקום! '' שמעתי צעקות מכיוון של אחד החדרים במעונות של הבנות.

''את הרי לא רוצה שאני אפגע בך'' , ''אתה כבר פגעת בי! '' קטעה אותו אותה האחת בצעקה.

''אני אוהב אותך'' , ''אבל אני לא...'' היא צווחה בבכי.

''לך, בבקשה'' התחננה בפניו.

התקדמתי אל עבר אותו החדר ממנו באו הצעקות.

''כדאי שתרגיעי, אל תגרמי לי להשתמש בסכין '' איים.

לא הבנתי למה אני עדיין עומדת על יד הדלת כשיש רוצח בבית הספר.

''בואי אליי..'' , ''תעזוב אותי! אל תיגע..'' היא צעקה ויכולתי לשמוע דברים עפים פה.

הפלאפון שלי צלצל לפתע, והשאלה הייתה מה אני אעשה.

''מישהו מצוטט לנו'' אמר בכעס ושמעתי צעדים שפונו לכיווני. התחלתי לרוץ.

''עצרי! '' צעק והחל לרדוף אחריי. ניסיתי לרוץ כמה שיותר מהר , אך הכפכפים הקשו עליי.

אני כבר לגמריי איבדתי את עצמי בבניין, הלכתי לאיבוד בין כל החדרים מרוב לחץ , מה שבטוח זה שהייתי רחוקה מהחדר שלי. שאלות כמו מה יקרה, מה הוא יעשה לי אם יתפוס עלו בראשי.

מעדתי על אחת המדרגות והתגלגלתי למטה, הרגשתי כל פגיעה ופגיעה, למזלי הדרך למטה לא הייתה ארוכה.

אך הדרך לברוח נגמרה. הוא רץ אליי בזעם. צמרמורת עברה בגופי והתקשתי כבר לקום.

הייתי קפואה לרצפה.

''את!! ''

''ריס? ''