''עלוקה'' :
אני שוכבת פה בחדר קטן בביה''ח, קירותיו לבנים כמו צבעי גן עדן וריח מר של תרופות מתעופף באוויר שמזכיר את הגיהינום. זה מה שהופך אותי לחצי חיה-חצי מתה.
חנוקה, אך גם נושמת באותו הזמן.
אם את האמת נמאס לי כבר.
כל היום לשכב פה ולהביט בנוף מחוץ לחלון, לפחות טוב שהחדר בו אני שוהה נמצא בקומה השלישית, ככה אני עדיין מסוגלת לראות, לא הרבה אבל מספיק על מה שקורה בעיר.
אני תמיד בוהה באנשים שהולכים ברחובות, בילדים שמשחקים שם לא רחוק מבית החולים בגן שעשועים. בשקיעה ולפעמים גם בזריחה,
עיניי הירוקות מתמלאות בדמעות, רק מלחשוב על זה שבקרוב לא אוכל לראות כל זאת,
לא אוכל לראות זאת שוב לעולם, כי אני כבר לא אהיה שייכת לעולם הזה.
אני יודעת שלוקמיה הארורה הזאת, מחלה הגורמת להיווצרות לא תקינה ומוגברת של תאי הדם במוח העצם או במילים פשוטות, סרטן הדם הזה לא ישאיר אותי פה עוד הרבה זמן.
מכל האנשים בעולם, אלוהים בחר הפעם בי, לחלות במחלה הזאת, בי- קים, נערה בת שבע עשרה, שבסך הכול רוצה לחיות כמו כולם, אבל מי אני שאתווכח על זאת איתו?!
אני לא מבינה, בשביל מה עדיין עושים לי את הבדיקות המעצבנות האלה? בשביל שאוכל לשמוע תמיד את אותם הדברים האלה? שקר אחר שקר, שאני אהיה בסדר, אז אולי עדיף שיקליטו את זה על דיסק ,ככה זה יחסוך את הכוח שלי לעוד קצת נשימות.
הרי בשביל מה לשקר? בשביל לפתח אשליה אחת גדולה, לאותו החולה שמתחיל להאמין להכול ובסוף הוא תוהה, מדוע הוא שוכב במיטה ומחובר לכל המכשירים האלה, שאיתם החיים נהיים לא קלים יותר.
אני כבר הפסקתי להאמין לכל זה, הרי איך לעזאזל אתם מצפים ממני להאמין לכם, אם אני שוכבת פה חיוורת, בקושי יכולה לזוז. נראה לי ששיערי השחור יתחיל לנשור עוד מעט מהשקרים של הרופאים.
אני מעדיפה לשמוע את האמת, גם אם היא לא הכי נעימה ופשוטה.
אני לא כועסת על זה שלא נשאר לי עוד הרבה זמן לחיות, אני פשוט קצת מאוכזבת מי זה שאני לא אוכל לעשות את כל מה שתכננתי פעם, להתאהב ברצינות, להתחתן, לגמור את בית הספר בהצלחה ולהתקבל לאוניברסיטה, לחבק ולחגוג להוריי ואחי בן השבע ימי הולדת הבאים ועוד מלא דברים.
כשהייתי בת שמונה וסבתה שלי נפטרה, אימא שלי סיפרה לי כדי לעודד אותי, שאלוהים לוקח רק את הטובים ונותן להם לשמור עלינו מלמעלה. לא תמיד האמנתי לזה, אבל אם באמת יש חיים אחרי המוות,
אז כשאני אמות ואגיע לגן עדן, אני אשמור על המשפחה שלי מלמעלה, על המשפחה והחברים שלי.
אני אהיה המלאך השומר שלהם, גם אם זה יהיה קשה.
הוריי מגיעים כמעט כל יום לבקר אותי, מעודדים אותי ומחזקים. בלי ההורים שלי, לא הייתי שורדת אפילו יום בבית החולים, עם המחלה המעצבנת הזאת שמוציאה את החשק לחיות.
מכירים את העלוקות האלה שמוצצות את הדם? אז הגעתי למסקנה ש-'עלוקה' זה השם השני של 'לוקמיה', לוקמיה מוצצת ממך את הכוח ואת התקווה בכלל לקוות למשהו טוב, ומשאירה לך רק את החולשה הענקית הזאת שמכשלת אותך מיום ליום,יותר ויותר.
והינה אני שוב עוצמת את עיניי לעוד שינה קצרה?ארוכה? נצחית? אני אף פעם לא יודעת,
אבל לפחות אני מקווה לחלום על משהו נחמד, ואם אני לא אתעורר פה, אז לפחות אני אתעורר אי שם למעלה משוחררת עם כנפיים. גם זה יכול להיות נחמד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Nightmare Of Sunday