-כל כך קשה לאהוב-

מחרי יעדכן 2פרקים ומה עכשיו אני

יעדכן לעיתים יותר קרובות. אולי היום אני יעדכן עוד פרק, אבל כלום לא בטוח.

אני מבטיחה=] אז קריאה מנה ושבוע משפחה שמח(:

אני לא יודעת בדיוק כמה זמן עבר אבל לא עבר הרבה זמן מאז ההתנגשות. היו להבות, היה כל כך חם!

הייתי מחוסרת הכרה קול פנימי העיר אותי- "תקומי! מורןן!"

"תצילי את רן!" התעוררתי- הרכב היה מוקף בלהבות הזעתי, פחדתי לא ידעתי מה לעשות איך אנחנו אמורים לצאת משם? ראיתי לידי את רן שוכב מחוסר הכרה ירד לו דם הוא היה אדום ההיתי חייבת להוציא אותו משם! לרן היה סדין על המושב האחורי הוא אמר שהוא שם את זה כי לפעמים אחיניות שלו נרדמות באוטו שלו והוא רוצה שהוא יישאר נקי. לקחתי את הסדין לקחתי את הבקבוק מים שהוא נעשה כבר די חם... הזעתי עוד יותר כמעט ונגמר לי האוויר לקחתי נשימות גדולות וארוכות בניסיון לנשום. שמתי עלי את רן ועלינו את הסדין שפכתי 2 בקבוקי מים ורצתי ורצתי בכל הכוח למרות שרן לא היה קל.. רצתי הכי מהר שאני יכולה והורדתי מעליי את רן. אני לא יודעת אם ראו עשן או שפשוט יש לי מזל אבל מכונית עברה באזור עצרתי אותה בפנים היה בנאדם בשם מאור- מאור:"מה קרה פה?" אני:"מה זה חשוב?" "יש עליך פאלפון?" מאור:"כן"

"אני יתקשר לאמבולנס ומשטרה" פתאום נפל לי האסימון- התנגשנו במכונית נוספת ושמה לא היו שני אנשים היו 4 אנשים! אני ומאור ניגשנו למכונית הוא השתמש בסדין והצליח לחלץ שני אנשים-בת ובן. את רן ושני הנוספים מאור שם ברכב שלו ואם הרכב התרחק מהלהבות כדי שמצבם לא יחמיר מהחום של האש. הוא נכנס עוד הפעם ובתוך המכונית היתה תינוקת קטנה שנראתה בן 5 חודשים ואיתה אישה מבוגרת, היה נראה שאני מכירה את האישה הזאת, היא הייתה מוכרת לי כל כך רציתי לדעת מאיפה אבל לא הצלחתי להיזכר. פתאום שמתי לב שעל צווארה היה שרשרת עם שמה-אורלי ופתאום נזכרתי זאת ורלי אחת שעבדתי אצלה לפני שנה היא סבתא של התינוקת כי הוריה של הילדה מתו ולא נשאר לה אף אחד חוץ מאורלי.

קיוותי בשביל הילדה שאורלי חיה אחרת אני לא יודעת מה יהיה איתה.. מאור חילץ בפעם הראשונה את התינוקת ולאחר מכן את אורלי. כמה דקות אחר כך הגיעה האמבולנס והמשטרה. טיפלו ברן ובשאר האנששים- רן נמצא כביסדר והוא אפילו התעורר- אני:"מה איתך?אתה בסדר?" רן:"כן וואי מה קרה?" הוא אמר משתעל אני:"התנגשנו ברכב" רן:"יפשלי אני כל כך מצטער!" היה נראה שהוא עומד לבכות הוא הרגיש כל כך אשם.. אני:"אין לך על מה זה לא אשמתך!" "תנוח אני הולכת לבדוק מה עם שאר האנשים..אתה תיהיה בסדר.." ניגשתי לשני האנשים הנוספים אני:"מה איתם?"שאלתי את הרופא שטיפל בהם. רופא:"הוא מת"הוא אמר והצביע על הגבר. "אני עכשיו בודק אותה" הוא בדק את האישה הנוספת ונראה מודאג. "גם היא" "אין מה לעשות זה מאוחר מדי"

כל כך כאב י עליהם הם נראו אנשים צעירים שכל החיים לפניהם אם אנחנו והם היינו מאטים יכול להיות שכל זה לא היה קורה! כל כך כאב לי זלג לי דמעה מעצב והלכתי מהזוג. לא יכולתי לראות את הגופות והתחיל לנדוף מהם ריח. ניגששתי לרופא שטיפל באורלי ובתננוקת- אני:"הם בסדר?" רופא:"התינוקת בסדר גמור!בנס היא ניצלה.." "אבל האישה הנוספת שאיתה לא ניצלה" עצמתי את עיני חזק והרגשתי אשמה כל כך אם הייתי נזהרת יותר! אם הייתי אומרת לרן להאט אז שלושת האנשים האלה לא היו מתים ולתינוקת היה מי שידאג לה! כל כך כאב לי והרגשתי אחראית אני מודעת לזה שאין לתינוקת משפחה ורציתי לקחת עליה אחריות!- אני:"אני מכירה את התינ וקת ולפי מה שאני יודדעת אין לה משפחה... אתה יכול לדאוג שמישו יבדוק אם זה באמת ככה ואם כן אני רוצה לקחת עלי האחריות" רופא:"אני יבדוק אבל אני מודיע לך שאת לא יכולה לקחת עליה אחריות כי את קטינה" אני:"אני יודעת..אני ידאג שאבא שלי ייקח עליה אחריות" "אני יכולה להשאיר אצלך את הטלפון שלי ותודיע לי?" רופא:"בוודאי" השארתי אצלו את הטלפון וקיוויתי שהוא באמת יתקשר! אני ומאור החלפנו טלפונים והודיתי לו מליון פעם! המשטרה שמה אותי ואת רן כל אחד בבית שלו... ורן היה עצוב על הרכב אבל עוד יותר על מה שקרה כי הוא הרגיש אשם מכיוון שככה נגמר הערב שלנו! הגעתי הביתה אבא שמע מה שקרה אבל לא התעורר או חיכה לי ער.. עמית כן התעורר והתעניין בשלומי- עמית:"מורןן! מה קרה?את בסדר?"הוא שאל לחוץ אני:"כן אני בסדר" "הייתה לנו תאונה"

עמית:"כן אני יודע.." "מה איתך את בסדר?" אני:"כן אני בסדר אבל כואב לי היו 3 הרוגים וזה כל כך חבל!" "מי שניצל זאת רק תינוקת הבת של אורלי שעבדתי אצלה" "אין לה משפחה אז אני אדאג שאבא יאמץ אותה ואני ידאג לה! אני מרגישה כל כך אשמה!" אמרתי נזלו לי הדמעות וחיבקתי בחוזקה את עמית- עמית:"אל תדאגי הכל יהי בסדר אני יעזור לך לדבר עם אבא אני מבטיח" "בואי רוצה לישון איתי?" אני:"לא אכפת לך?" אמרתי שהדמעות עדיין נזלו במורד פניי. עמית:"ברור!" עמית סידר את המיטה לעמית יש מיטה זוגית אז לא היה חסר מקום ישנו בתנוחת כפית הוא חיבק אותי חזק והבנתי כמה עמית חשוב לי! נרדמתי וגם עמית ויום למחרת קמתי ב-8 כנראה עמית ואבא לא רצו להעיר אותי.. אבל בכל זאת הלכתי לבצפר. התלבשתי- חולצת סבא ארוכהה בצבע אפור-שחור וגינס בהיר ב-10 הגעתי לבצפר להפסקה הגדולה ניגשתי לעדי ודיברתי איתה-אני:"שמעת מה קרה?" עדי:כן! איזה נורא!" אני:"3 אנשים מתו!" עדי:"אני יודעת אבל זאת לא אשמתך אז אל תרגישי אשמה!" אני:"אני לא יכולה שלא.." עדי:"אל תחשבי על זהה..." נשארנו לדבר עוד כמה דקות ואז ניגש אליי רן טיפה חבול קצת פלסטרים על הפרצוף והיד שלו הייתה חבושה.- רן:"עד את יכולה להשאיר אותנו לבד רגע?" עדי:"כן באטח הלכתי" "מורן דברי איתי ותרגישי טוב"

רן:"איך את מרגישה עכשיו?" אני:"יותר טוב"חייכתי חיוך מואלץ. אני:"ואתה?" רן:"גם..כולי חבול"הוא אמר וחייך חיוך קטן. פתאום נישמע הצילצול נתתי לרן נשיקה והוא התחחנן לנשיקה יותר גדולה ונתתי לו. נכנסתי לכיתה והסברתי למורה למה הגעתי רק עכשיו והיא הבינה אותי. היום עבר מהר לא הרגשתי אותו וכשעמדתי לעלות על האוטובוס צלצל לי הטלפון עניתי-

אני:"כן מי זה" מאור:"מאור"

"אני עובד סיצואלי" "זה בנוגע לתינוקת שרצית לאמץ" אני:"מאור!כן מה עם זה? זה אפשרי?" מאור:"זה אפשרי אבל רק אם הורייך מסכימים לאמץ את הילדה על שמם כי את קטינה" אני:"אני ידבר עם אבא שלי היום ובערך עוד 3 שעות אני ידבר איתך" מאור:"אין בעיה..אז איך את מרגישה רגועה יותר?" אני:"כן!ואני יהיה יותר רגועה אם אבא שלי יסכים לאמץ את התינוקת" "איך קוראים לה?" מאור:"ליה" אני:"איזה שם יפה" "אז אני ידבר איתך.." "תודה על הכול~!" מאור:"אין על מה.." "ביי" אני:"ביי" ירדתי מהאוטובוס עליתי הביתה והדבר הראשון שעשיתי זה להתקשר לאבא שלי- אבא:"כן מורן?" אני:"אני צריכה לדבר איתך דחוף מתי תגיע הביתה?" אבא:"על מה את צריכה לדבר?" אני:"מתי אתה מגיע?" אבא:"אני עוש שנייה בבית" אני:"טוב אני מחכה לך(:" אחרי 3 דקות אבא הגיע והתיישב לידי על ספה- אני:"אבא" אבא:"כן?" פחדתי מהתגובה שלו- אני:"אתה יודע מה קרה לי אתמול נכון?" אבא:"כן" אני:"אנחנו צריכים לאמץ ילדה.."אמרתי במהירות אבא:"מורן על מה את מדברת?" אני:"כן ילדה שלא נשארה לי משפחה כתוצאה מהתאונה אתמול" "אני נמתחננת שנאמץ אותה אני ישמור עליה אני יגדל אותה!" "אני מתחננתאבא" אבא:"ילדה?את שומעת מה את אומרת?" אני:"כן!אבא בבקשה בשבילי"

אבא:"אני לא יודע אם באמת תטפלי בה" אני:"זאת לא כלב זאת בנאדם אני מבטיחה לדאוג לה!" אבא:"אני עושה את זה בשבילך כדי שתמיד תיהיה עם מישו!" אני:"תודה אבא" אמרתי וחיבקתי אותה חיבוק גדול.. כ כך שמחתי וישר התקשרת למאור אני ומאור קבענו שהוא יבוא מסמכים לחתום ואיתו את התינוקת. אבא חתם על המסמכים וכל כך שמחתי מאור הביא לי את התינוקת- הרגשתי אותה, כאילו היא הילדה שלי כל כך שמחתי שאני יכולה לעזור ככה למישו ולילדה כה קטנה לקחתי אותה לחדר שלי מילמלתי ליה בילדה היייתה קטנה הרגשתי אמא הרגשתי כאילו היא הבת שלי. עמית עזר לי בהכול הוא הלך לקנות חיתולים מגבונים וכל מה שצריך אבא יצא לעבודה ואני הייתי מאושרת!הכי מאושרת שבעולם!