"זה שיגע אותי איך שכולם הרגישו בדיוק כמו שאמרו להם שהם צריכים להרגיש"

..."זה יהיה דבר נהדר לכשנחזה בו- אישיותו האמיתית של האדם. היא תגדל ותעלה ותתקדש, כפרח, כעץ. לא יהיו בה סתירות, לא וכחנות או קטנות. היא לא תשאף להוכיח דבר, אך תדע הכל. היאל א תטריד עצמה בידע כי ברשותה חכמה.ערכה לא יסולא בפז וחומר. לא יהיה לה דבר ובה בעת יהיה לה הכל. ככל שתיקח ממנה לא תחסר- עד כדי כך תהיה עשירה. האישיות האמיתית של האדם לא תחטט ותתעסק עם האחר,ולא תבקש שהאחר ידמה לה. אך היא תעזור לכל, כשם שדברים יפים עוזרים לנו לחיות,בהיותם מה שהם. האישיות האמיתית של האדם תהיה דבר נהדר. נהדרת כאישיותו של ילד..."

(אוסקר ויילד).

אז היה סמינר גרעין (ראשון שלי).

היה מהמם, טוב, אמיתי, חזק, הייתה שיחה, היה קשה, היה מטריד, מעייף.

כל כך הרבה תחושות שקיימות אצלי עכשיו. בעיקר טרדה,

והשאלה הגדולה, איך.

 איך אפשר במציאות כל כך אלימה לקיים את הערכים שאנחנו מאמינים בהם. הערכים שאנחנו חולמים אותם, חושבים אותם,מחנכים אותם.

איך זה אפשרי תוך כדי להגיד שצריך, ושאין ברירה, והרציונל הזה שאנחנו יודעים כל כך יפה לשלוף תמיד.

איך אני מצליחה לקום כל בוקר עם החיוך הזה, והרגשת הסיפוק, והידיעה שאני בוחרת. שהבחירה שלי כל כך אמיתית, היא מחזקת אותי,

ועדיין, להנציח את האלימות הזאת, את המלחמה. את חוסר ההגיון בהגדרות האלה שלנו, אותנו.

אני יוצאת מהסופשבוע הזה הרבה יותר כואבת ממה שהייתי,

ואולי זה כי עד עכשיו הייתי תמימה, בעצם- למה לוותר לעצמי- עד עכשיו לא חשבתי. לא שאלתי. אף פעם לא דרשו ממני לשאול.

אבל אני גם מתחזקת מהסופשבוע הזה.

ובחרתי לשים את הפיסקה הזאת למעלה, מתוך קטע שנקרא- "נפשו של האדם בסוציאליזם" כי הוא מתאר בצורה אמיתית ומדוייקת את מה שאני מאמינה, ורוצה. באופן גדול וכללי ורחוק, אבל כן, הלוואי.

וכי למרות שהייתי מוטרדת לאורך כל הסמינר,

אז שקראנו את הקטע הזה פשוט עלה לי חיוך על הפנים. כזה שאי אפשר להלחם נגדו. והרגשתי חום טוב כזה, בגוף. וניצוץ בעיניים.

שבוע טוב.