"זה שיגע אותי איך שכולם הרגישו בדיוק כמו שאמרו להם שהם צריכים להרגיש"

זה רק להעיף מבט מעבר לכתף שלך

כמעט להרגיש את השפתיים שלך

זה רק לשבת קרוב, שמבליט רחוק, כמעט תמיד.

נמאס לי להיות ילדת הכמעט

זה רק מרגש בדמיון

הלוואי ולא היית רק כמעט

זה-

נמאס.

(אז מסתבר שהצבא מוציא ממני גם דברים טובים:)

אז, לא הייתי כאן שבועיים,

שבועיים די משמעותיים בקורס

סגרנו שבת בשדה בוקר

והיה לנו תרגיל אמצע, להעביר שיעור לגדנ"עים.

היה מוזר, מעניין, מפחיד.

אני עכשיו המון בשלב של להטיל ספק בתפקיד וזה קצת מערער אותי נפשית.

כל השאלות האלה של איך עוברים מהדרכה לפיקוד,

ואם זה נכון בכלל

וכמה אני מסוגלת לעשות את זה,

(אני, זאת שחושבת שדיסטנס צריך להיות בצינוק עם בני סלע...)

ואם זה בכלל יכול להיות משמעותי.?

אני לא רוצה להישחק,

אין לי שום רצון להעביר שבוע אחרי שבוע, אותו דבר,

ובסופו של דבר לא להיות משמעותית.

אני לא רוצה שהגדנ"ע שאני יעביר תשפיע על הילדים כמו שהגדנ"ע השפיעה עליי,

אני לא רוצה לשכוח איך קוראים לי כי במשך שנה יקראו לי "הקשב המפקדת"

ואני הכי לא רוצה להיות מנותקת רגשית. לברוח לקטע המשמעתי.

אז, איך עושים את זה?

אתגר.

וממש לא בא לי לוותר.

אבל אין לי כח.

גם אין לי כח לאווירה הבוחנת של הקורס.

נמאס לי כל פעם להיות בחברה של אנשים בדיוק כמוני, ולרוב אפילו יותר ממני,

נמאס לי שבוחנים כל פעם מחדש כמה אני דומיננטית, כמה אני מנהיגה.

על הזין שלי להיות בולטת.

ועדיין, אני לא יכולה לעזוב את זה.

זאת בחירה, והיא קשה,

אבל זה חשוב שאני אהיה זאת שעושה אותה,

ואת התפקיד.

ואנשים מדהימים.

ואהבות מוזרות..

ומה אני בסך הכל מבקשת.. (נעליים אדומות)

שבת שלום.