Every hurricane gets its name from a girl like this

עוד שבוע, זה יהיה חודש. חודש לבד. לבד לבד לבד. דבילית.

העלתי את הרעיון של לשרוף את הסווטשירט שלו בפני אשת. במקום להסביר לי למה זה פסיכי לגמרי, היא מאוד עודדה את זה. היא רואה את זה כדרך להביע כעס שלא הבעתי על כל הקטע. "די להיות ילדה טובה ונחמדה. נפגעת והוא אידיוט!"

"אבל יהיו לי רגשות אשמה!" "זה יעבור."

לול. כפרע על אשת.

כמובן שהיא דרשה סמס מיד אחרי אקט השריפה.

זה מזכיר לי שאמרתי לו את זה, בשיחת טלפון אוה-כל-כך-מיותרת שניהלנו.

"כן, הסווטשירט שלך אצלי, חשבתי לשרוף אותו..."

"!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

"אבל תדאג, הוא בסדר."

למה לסווטשירט המזויין הוא דואג?

"הוא יכול לכעוס..."

"שיכעס."

"ואם הוא יתעצבן?"

"שיתעצבן."

זה פשוט שלו. כל שאר הדברים שאי פעם הוא נתן לי כבר מזמן הפכו להיות שלי. הסווטשירט זה הדבר היחיד שבעצם השאלתי ממנו ונשאר אצלי עדיין.

כמובן, לפני שהעלתי בפני אשת את עניין השריפה, דיברנו על לשלוח אותו בדואר, כי זה פשוט משגע אותי שהוא נמצא בארון.

אחר כך היא החליטה שלשרוף אותו זה רעיון מעולה.

כמובן, שאני לא יודעת אם אני אשרוף אותו. אני עדיין, מוטרדת.

אבל אם אני יוצאת עם הסווטשירט מהבית, הוא לא חוזר. מצידי, אני נותנת אותו להומלס או משהו.