אחרי שנה וחצי (בערך, אני לא בטוחה) מינוס שבועיים ויום, זה נגמר.
נגמר באמת, סופי.
כן, ברצינות.
אחרי שיחה כבדה ורצינית כזאת וההבנה שהוא שוב צריך לבחור מה לעשות (למה הוא תמיד צריך לבחור? ולמה הוא צריך לבוא אליי לפני שהוא מחליט?), התנהלתי בצורה מאוד אובייקטיבית ורגועה. הסברתי לו מה ההשלכות ועל מה הוא צריך לחשוב (כמו למשל, על מה שאמרתי לו שחזרנו בפעם האחרונה, שלא תהיה פעם רביעית).
והחלק האחרון של השיחה התנהל ככה:
הוא: "אני רוצה להיפרד."
אני: "אוקיי." ~צוחקת~
~גם הוא צוחק~
הוא: "אני רציני."
אני: "הבנתי את זה."
ליוויתי אותו לאוטובוס וניצלתי את זכותי כבחורה שנפרדה (שוב) מבחור טיפש שעדיין אוהב אותה, וביקשתי נשיקה אחרונה.
נשיקה אחרונה באמת.
זה מזכיר לי עכשיו את הנשיקה הראשונה שלנו.
16.11.09
הדשא בגן העיר. ההתוודות על אהבתו, השקט, הרצון שלו לעשן וזה שנישקתי אותו פתאום, כי "אחר כך זה יהיה מגעיל".
זה מדכא, כי אני לא בוכה. עצוב לי, בהחלט, אבל אני לא בוכה.
אני גם לא כועסת עליו. (שקרנית. אולי קצת.)
אבל אני לא שונאת אותו. אני באמת לא שונאת אותו.
וזה מדכא.
כי היה לי קל, אולי קצת, אם הייתי מלאת שנאה וכעס.
"טיפש! תמות!"
אבל אני לא רוצה את זה.
אני רוצה שיהיה לו טוב. אני באמת באמת רוצה שיהיה לו טוב.
זה חיסרון, נראה לי. אובר-אמפתיה.
מערכת היחסים הזו חיזקה אותי מהרבה בחינות ועכשיו אני יודעת גם מה לחפש בעתיד.
בחור החלטי, שיאהב אותי כמו שאני, ויבחר בי כל יום מחדש.
בחור שיאהב אותי מספיק, בשביל להילחם עליי.
בחור שכשיהיו לו ספקות, הוא לא יבחר בפתרון הקל, אלא יחשוב על דרך לפתרון.
כי אני כזאת בחורה. וככה אני הייתי בקשר הזה.
ודאמיט, אני חושבת שאני ראויה מספיק בשביל שיתנהגו אליי ככה.
וזה בעצם השיר שהיה תקוע לי בראש, מאז שהוא עלה על האוטובוס הביתה, ואני הלכתי לשחר.
American Hi-Fi - The Break Up Song
תעשו חיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Silent Eyes