לפני כמה דקות הייתי בטוחה שיש לי דיסתימיה. הכל נורא אפור לאחרונה. גם כי חופש, וחופש תמיד מכניס אותי לשגרה של לקום-לשבת-מול-המחשב-אוכל-שנת-צהריים-מחשב-אוכל-מקלחת-והופ-למיטה.
וזה מדכא. אני צריכה שיפעילו אותי, אבל כשאנשים מנדנדים לי לעשות דברים או לבוא איתם למקומות אני רק מתפרצת. "לכו מפה! טוב לי כאן! תעזבו אותי!" אז למה בעצם אני מצפה?
עכשיו אני מתחילה לחשוב שזה יותר דיכאון מז'ורי.
אוי, אני כל כך עייפה.
זה לא שבוע טוב מבחינתנו, נכון?
אני כל הזמן נעצרת שניה לפני שאני כותבת פה ומתפרקת, כי אני יודעת שאולי-אולי אתה קורא כאן.
אבל אני כבר לא חושבת ככה. או לפחות כבר לא אכפת לי.
יום חמישי דיברנו. סוג-של שיחת "יחסינו לאן", כי הרגשתי כבר ממש מיואשת. ומתוסכלת. ופשוט לא יכולתי כבר.
דיברת על מה שמפריע לך. ממש הייתי צריכה להכריח אותך לדבר איתי, לספר לי מה הבעיה. מה הרעיון בקשר אם אתה לא מדבר איתי, אם אני לא יכולה להיות שם בשביל לעזור? הרי בסופו של דבר, ככה זה נגמר גם קודם. לא דיברתי איתי.
אחר כך ניסית להחליט אם אתה אוהב אותי, אם אתה רוצה להיות איתי.
היינו בגינה ציבורית. אתה ישבת על הנדנדה וחשבת. נראית כאילו אתה באיזה משחק שח-מט. "מה הלאה? מה הלאה?"
אני פשוט התגלשתי במגלשות וניסיתי לא לחשוב על העתיד.
"שירי." אתה מסמן לי להתקרב.
תנשמי. הכל בסדר. את יכולה לשרוד גם לבד. את יודעת שאת יכולה.
אתה מבקש ממני לחזור על שתי השאלות. אני חוזרת.
"כן."
ואני שוב בוכה, למרות שזה בדיוק מה שרציתי לשמוע.
יום שבת הייתי אצלך. היה כיף, באמת. המון צחוקים והקלה וזה פשוט הרגיש כאילו משהו השתנה, כאילו עכשיו הכל... רענן יותר.
ואז, כרגיל, הצלחתי להרוס את זה.
שאלות טיפשיות ועוד שאלות טיפשיות. ועוד ועוד ועוד.
מה את משגעת אותו, למי בכלל אכפת מהעתיד? מה את יודעת? אין לך מושג מה תעשי בעוד חודש. אין לך מושג מה תעשי מחר.
רציתי פשוט לשמוע ממנו, לדעת שאני שם, בעתיד שלו.
(בדיעבד, כשחשבתי על זה אתמול, אם הוא היה אומר לי שהוא רואה אותי בעתיד שלו, הייתי פשוט נלחצת ומתחרפנת לחלוטין. אז מה בעצם ניסיתי להשיג?)
ומאז זה פשוט בלתי אפשרי.
כל יום אתה אומר שאנחנו צריכים להיפגש ולדבר, אבל זה לא קורה.
יום ראשון - (אני) שמירה.
יום שני - (אני) ליל הסדר.
יום שלישי - (אתה) אין מצב רוח.
יום רביעי - (אתה) שיכור מדי.
יום חמישי - (אתה) בעיות בבית.
והיום, וואו, היום זה היה ממש קרוב. כמעט האמנתי שניפגש.
"אני יוצא עוד מעט. אני אתקשר אלייך כשאהיה באיזור וניפגש, אוקיי?"
שמעו, קמתי כבר והלבשתי, ואני מאוד חסרת אנרגיה בתקופה הזו. ממש התאמצתי.
ואז סמס ממך.
"לא ניפגש היום. בעיות בבית."
תזדיין.
אתה לא רוצה לדבר על זה.
אתה לא רוצה שאני אבוא.
זה פשוט מרגיש כאילו אנחנו מתרחקים יותר ויותר. וזה לא מזיז לך בשיט.
העיקר שתמיד תמצא את הזמן בשביל להשתכר עם החברים שלך, בזמן שאני אשב לבד ואחשוב מה עובר לך בראש.
אני לא מעריכה אותך, אתה פשוט עושה לי טובה, ומנתק את הקשר לאט לאט, פשוט גורם לי להתרגל לחיים בלעדיך.
וול, פאק איט. אני אסתדר לבד בנושא. אתה, פשוט תעשה טוב, ותמצא חמש דקות בשביל לזרוק אותי.
זו הכוונה שלך, נכון?
כלומר, אתה נשמע כל כך מרוחק, כשאתה מתקשר. עדיין, 3-4 פעמים ביום, כאילו הכל כרגיל.
אתה לא אומר שום דבר "חשוב". שיחות חולין כאלה, של דקה-שתיים.
אין יותר "אני אוהב אותך" או "אני מתגעגע אליך".
פעם אחרונה שאמרתי את זה, היה ביום ראשון. אחרי שיחת תוכחה קשה מאוד שחברה שלי העבירה לי, התנצלתי על מה שהיה ביום שבת. "אני אוהבת אותך." "..........................טוב"
טוב. אוקיי. בסדר.
תגובה של "כן, זה ממש לא מעניין אותי, אבל אני אהנהן כאילו אכפת לי".
אידיוט.
מה הטעם בכלל?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Silent Eyes