~בבית של ליאן~
"אלוהים, קארין" מלמל בן והתקשר למד"א.
(בביה"ח).
"סליחה אדוני, אתה לא יכול להכנס, חכה כאן ואנו נודיע לך" אמרה ומיהרה לרוץ.
-אלוהים, בבקשה, תעזור לקארין, בבקשה!-.
~בביה"ס~
היא הוציאה אקדח וכיוונה אותו עליי...
"לא!" צעקתי וחסמתי אותה בידיי.
"זה לא מפריעה לי לירות בך, כלום לא יפריע לי לירות בך!" היא צעקה.
היא הידקה את אחיזתה באקדח.
הורדתי את ידיי, הרגשתי איך אני רועדת.
"הכל. דוני, כל מה שהיה לי, כל מה שרכשתי בשנים כה רבות, את באה והורסת בשנייה. את זונה, אני שונאת אותך, ואני אהפוך את חייך לגיהינום! אם לא תמותי, עכשיו!" היא צעקה.
-אם היא תשחרר את האצבעות זה יירה, אני אמות- אמרתי לעצמי.
ניסיתי להסדיר את נשימתי.
"אני אתקן את זה... אני נשבעת" לחשתי, ספק לעצמי ספק לה.
לא נראה לי שהיא שמעה, אולי כן, כי היא הורידה את האקדח.
(בכיתה)
"נו לכו תבדקו מה קו-בוםםםםם! "
"אומייגד!" צעקה מעיין ורצה לעבר השירותים.
(בשירותים)
ליאן ירתה לריצפה.
"ליאן...בבקשה" הרגשתי איך אני בוכה, ולא יכולה לעצור.
"בבקשה!" צעקתי חנוקה.
היא נעמדה במצב כפוף, כך ששערה הארוך הסתיר את פניה.
היללות החנוקות והרעד בגופה העיד על כך שהיא בוכה.
"ליאן..." לחשתי וליטפתי את גבה.
"עזבי אותי!" היא החטיפה לי סטירה כה חזק עד שנהדפתי אחורה, שיערה היה מבולגן ופניה אדומות מבכי.
כל האיפור נמרח לה.
שתינו בכינו בקול.
הרגשתי שאני יודעת שאני אוהבת אותו, את דוני.
לפתע נשמעו דפיקות.
"עופי מפה, ותעשי כך שאף אחד, אבל אף אחד לא ייכנס, ושאף אחד לא יידע מה קרה פה. עופי!" צעקה ליאן.
יצאתי במהירות מהשירותים.
~בבי"ח~
"בעלה של גברת קארין אורן?" שאל הרופא את בן.
"כן" השיב וקולו רעד.
הרופא:" אני מקלרן"
בן: נעים להכיר. מה שלום אישתי?"
מקלרן:"עוד התקף. ההתקפים קורים לעיתים קרובות?"
בן:" מה?! על מה אתה מדבר?! שום התקפים!"
מקלרן:" אוי אדוני. אתה נמצא בכלל ליד אישתך?"
בן:" בוודאי!"
מקלרן:" נו, ואין לה התקפים?"
בן:" על איזה לכל הרוחות התקפים אתה מדבר!"
מקלרן: "ההתקפים! במוח! הגידול הסרטני שיש לה גורם להתקפים!"
בן התיישב על הספה, ראשו הסתחרר.
"מה זאת אומרת גידול סרטני?" שאל בקול חנוק.
מקלרן:"אני לא מאמין שלא ידעת..." הוא מלמל והתיישב ליד בן.
"אני מצטערת אדוני, אבל היא בתרדמת" הוסיף מקלרן וקם.
"לא! רק לא אישתי! לא!!!!" צעק בן והחל לבכות, הוא כיסה את פניו בידיו והחל לבכות.
"אני מצטער, עשינו כל מה שיכולנו לעשות. מתי שתחליטו לנתק אותה ממכשירי ההנשמה תודיעו לי." אמר מקלרן, טפח על גבו של בן והלך.
~בביה"ס~
ליאן יצאה מהשירותים.
כל המבטים הופנו אליה.
-היא כנראה שטפה את הפנים טוב טוב והתאפרה מחדש- חשבתי לעצמי, היא הייתה שוב יפה.
"מה?" שאלה.
"אורן ליאן?" המנהלת נדחקה בין אספת התלמידים.
"כן" השיבה וחייכה.
"אמא שלך בתרדמת. אבא שלך מחכה לך בשער, בואי" אמרה המנהלת והתקדמה לעבר היציאה.
ליאן החווירה.
היא נראיתה כאילו ראתה רוח רפאים.
אולי אני מבינה אותה, כי ככה להגיד את הדבר הנורא הזה, ועוד לפני כולם?.
טפחתי על גבה.
"אל תגעי בי! וחוץ מזה, עכשיו אני לא רוצה לראות אותך! אני לא רוצה לראות אף אחד!" צעקה ליאן ויצאה מביה"ס.
"ליאן!" צעק בן ויצא מהמכונית, הוא רץ אחריה.
"ליאן! חכי רגע! ליאן!" אך היא המשיכה לרוץ, לא היה לה אכפת מכלום.
"ליאן! עצרי! מייד!".
היא נעצרה אך לא הסתובבה אליו.
"לאף אחד, אבל לאף אחד אין זכות לא לצעוק עליי ולא לצוות עליי" היא אמרה בקול חנוק.
"ליאן, מותק, אני מבין אותך, גם לי קשה.." הוא לחש.
"לא! עזוב אותי!" היא צעקה.
"ליאן, בבקשה, למען אמא!"
ליאן:" אל תדבר על אמא שלי, לעזאזאל!!!" היא צעקה כ"כ חזק.
~בביה"ס~
"כולם להתפזר! כולם!" אמרה המנהלת כשנשמע הצלצול המבשר על סוף יום הלימודים.
חשבתי כ"כ הרבה על מה שקורה.
"היי! מור!" שמעתי את דוני קורא לי.
הסתובבתי.
"הי..." אמרתי בקול חלוש.
הייתה עייפה, והדבר האחרון שרציתי היה לראות או לדבר עם דוני.
הלכנו ביחד.
בן:" מה קרה שם, בשירותים?"
מור:" כלום."
בן:" אל תשקרי לי"
מור:" אני מצטערת. אבל באמת אין לי כוח לזה"
בן:" אבל אני אוהב אותך" הוא אמר ונישק אותי.
"מה עם ליאן?" לחשתי.
הוא לא השיב והמשיך לנשק אותי.
~ילדה עם כנפיים~ (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
