החלטה

אני פותחת את הדלת ושואפת את האוויר הקר.

הוא ממלא את ראותי ומשרה בי מן תחושה מסתורית של תקווה.

מן ריח של שלווה... של שקט.

לקול צרצרים עמום אני מתחילה להרהר "מישהו באמת ישים לב אם אעלם?"

כבר אור ראשון ואני יודעת שאני צריכה ללכת לישון אבל יש יותר מדי מחשבות בראשי כרגע.

"יבכו עליי?", "יצטערו על שלא התייחסו אלי אחרת?".

הדמעות חונקות את גרוני ומציפות את עיניי כמו גלים גדולים של ייאוש. החלטתי.

ביד רועדת לוקחת עפרון ושופכת את ליבי על הדף- בכנות אך הזהירות רבה.

למרות שלתלונותיהם לא תהיה כתובת, מה שנשבעתי שלא יתגלה אקח איתי לקבר.

מוזר לחשוב שכל מה שמפריד ביני ובין המצב הרגשי האידיאלי מבחינתי הוא כסא פלסטיק.

מגע החבל מרגיש מוזר על צווארי... דוקר. בועטת בכסא ושניות הופכות דקות.

מחשבות טסות בראשי אחת אחרי השנייה במהירות מסחררת: אני עושה את הדבר הנכון? לא כתבתי יותר מדי במכתב? הרי אני לא רוצה להיזכר כבלבלנית שכל. יש מישהו אחד שיתגעגע אלי?

תמונות רצות: גיל 5, אני יושבת על ברכיו של אבא והוא מדבר אליי. רק מדבר ומחייך.

אמא מחבקת אותי ביום הראשון לכיתה א', כאילו מגוננת עלי מפני העולם הגדול ממנו אני עומדת לקחת חלק בפעם הראשונה בחיי. חום גופה מרגיש כה אמיתי. הו אמא.

ואז, ידעתי שזה בליתי נמנע, הסיבה שבגללה אני כאן.

גיל 11, אבא נוהג, אמא לידו ואני והעכביש הארור ההוא במושב האחורי. זה רק עכביש למען השם! לא יכולתי לסתום את הפה?!

רעש חזק, הכל מסתחרר, גופי מוטח קדימה וצרחה מקפיאת דם.

6 שנים של ייסורים וגעגועים בלתי פוסקים והכל באשמתי! מגיע לי למות!

ארונית הספרים שמולי מתחילה להתערפל. כואב לי. כואב לי.

"רגע? אולי יש עוד סיכוי? בטוח יש מישהו שלא לקחתי בחשבון. מישהו שזוכר אותי.

ג'ון? מה עם ג'ון? לאחרונה הוא מסתכל עליי מוזר ומחייך. הוא נחמד. אולי יצא מזה משהו?

ומה עם רייצ'..." החריץ שבדלת גדל ואליס, הכלבה בת ה-4 שלי נכנסת לחדר, מכשכשת בזנבה החום. היא הייתה איתי ברגעים הכי קשים.

מסתכלת בתימהון למעלה ומלקקת את רגלי הקרה כאילו אומרת "זה בסדר, אני כאן בשבילך...".

מצטערת אליס. כבר מאוחר מדי.