 כינוי:
[: Luli בת: 32 תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2009
סתם עדכונים כלליים ודכאוניים כאלה...
אני מצטערת שלא עדכנתי המון זמן... לא היה לי כוח...
לפני 3 שבועות בערך אבא של מישהי מהכיתה שלי נהרג בפיגוע. אני לא ממש קרובה אליה אבל כן מדברות לפעמים וגם גימדתי אותה בפורים...
יום אחרי כולם היו הרוסים ובקושי יכולנו ללמוד.. מה שהכי נורא, זה שההורים שלה גרושים והיא גרה לבד עם אבא שלה, ואז שלה שגם גר באיזור...
נסעתי להלוויה..
זאת הייתה ההלוויה הראשונה שהייתי בה, והרגשתי די רע שלא בכיתי הרבה כמו כל מי שנסע גם...
אני לא טיפוס שבוכה הרבה מדברים עצובים.. רק מדברים רגשיים כאלה שאין סיבה לבכות עליהם- כיאה לילדה מטומטמת..
בקיצור, יומיים אחרי, הבנות מהמושב שלי ורותם ארגנו הסעה לסוע לשבעה (זה רחוק). אמרו שאולי יהיה מקום בשבילי...
אמרתי ל2 בנות מהמושב שלי 3 שאני רוצה לסוע גם.
בסוף הן הצליחו לארגן 6 מקומות. ונחשו מי לא בפנים? והן אפילו לא אמרו לי... אבל הקטע שהכי פגע בי זה היה שרותם ונועה (שהן "הודיעו לה שהיא נוסעת גם") לא אמרו כלום...
אפילו לא "רגע.. אבל גם לולי רוצה לסוע"... וזה פשוט פגע בי.
היה לנו מן וויכוח כזה ומסתבר שהן לא ידעו שאני רוצה לסוע גם, אבל עדיין נעלבתי.. לא יודעת למה..
לא דיברנו כמה ימים ואחרכך היה טיול שנתי שלא נסעתי אליו כי אני שונאת לישון באוהל.
(בסוף הם ישנו באכסניה בגלל הגשם. אני נסעתי לירושלים עם חברה אחרת שלי מהכיתה, נקרא לה שי. התקרבנו לאחורה.. קניתי נעלי עקב, צעיף, משקפי שמש ו-3 זוגות עגילים.. היה קררר וכיף!)
כמה ימים אחרי היה משהו של האיחוד לקראת מחנה פסח אז דיברתי עם נועה ואמרתי לה "תקשיבי... אני חייבת להגיד את זה כי אחרת אני לא יודעת אם אני אשרוד את פסח...
הייתי אז מעוצבנת וקפצתי למסקנות. יצאתי זונה ואני יודעת את זה. ואני ממש מצטערת. אם את לא רוצה להיות חברה שלי ואת שונאת אותי עכשיו אני אבין את זה לגמרי..."
אז הסתכלנו אחת על השניה כמה שניות והיא קפצה עלי והתחבקנו 3 דקות בערך ^^
דיברתי גם עם רותם והכל בסדר עכשיו.. אני ממש שמחה שזה מאחורי..
לנועה יש חבר.
הוא בכיתה ט' ואני לא ממש מכירה אותו.
היא חיבבה אותו כבר כמה זמן ובאמת פירגנתי לה ועזרתי לה כי ידעתי שהם לא יהיו דביקים ומגעילים כמו גילי וחבר שלה... נקרא לו איתי.
ואני שמחה בשבילה, באמת, אבל שוב הצביטה הזאת בבטן כל פעם שהיא מספרת לי איך הם התנשקו, אסמסים וכמה כיף להם ביחד.
אני משתדלת לחייך אבל אני לא חושבת שזה תמיד אמין ב-100%...
והיא חמודה, תמימה כזאת. היא אומרת לי " את יודעת מזה נשיקה בצוואר? לא היקי, נשיקה...?" אז אני עונה לה בציניות "ברור! אני מנוסה בנשיקות כאלה!" אז היא אומרת לי "אל תדאגי.. כשיהיה לך חבר, את תדעי איזה כיף זה" מחייכת ומלטפת לי את הלחי.. היינו במקום ציבורי- אני יודעת שהיא חסרת טאקט.
אבל היא תמימה כזאת.. היא חושבת שיהיה לי חבר מתישהו? מתי אחרי הצבא אם בכלל? מה זה עוזר לי?
רותם אומרת לי שזה בגלל ש"אני לא יוצאת"...
לאן יש לצאת?! אני לא רוקדת, ככה שמסיבות זה לא בא בחשבון. אני לא שותה ככה שמסיבות של ימי הולדת וכאלה גם יורד מהפרק.. איתן מתחילים אפילו כשהן בקניון!
ואני? בחיים שלי לא התחילו איתי, או נדלקו עלי, או התנשקתי או היה לי חבר.. אבל את הסיפור הזה כבר נמאס לכם לשמוע... והאמת? גם לי.
אבל אני לא רוצה להתנשק. ז"א, ברור שאני רוצה ואבל זה לא מה שחשוב לי.
חשבתי על זה לפני כמה ימים והבנתי.
הבנתי מה בעצם אני רוצה. "שמישהו יאהב אותי" זה בעקיפין.
אני רוצה שמישהו יבחר בי. שיש לו את כל האפשרויות בחירה שיש, את כל הבנות בעולם, אבל הוא יבחר להתחיל/להדלק/לאהוב אותי.
אני רוצה להרגיש מיוחדת בשביל מישהו.
זה יתן לי תקווה שכרגע אני יכולה רק לחלום עליה..
כי תכל'ס, מי ירצה אותי? אני סתם מישהי מאיזשהו חור, בלי חזה, עם אף ענקי, אוזניים בולטות וירכיים ושניצלים- שה' ישמור.
אני לא הולכת עם הזרם של כולם. אני לא לובשת סקיני, אני לא שותה, לא מעשנת לא נרגילה ולא סיגרות, אני משקיעה בלימודים, אני לא רוקדת כי אני לא יודעת לרקוד כמו כולן- כמו שרמוטה, ואני לא הולכת עם מחשופים וכאלה.
אם זה מיוחדת- זה רק לרעה...
בגלל זה כל כך אהבתי את הפורום ההוא שהייתי בו. ולא, לא שכחתי ממנו עדיין ואני עדיין מתגעגעת בטירוף. אני יודעתש אני פתטית.
זה היה רק אופי. נטו. אז היו 2 מפגשים אבל כבר הייתה דעה על כך אחד, שלא באה ממראה חיצוני או רושם ראשוני. דעה נטו.
הקטע הזה שיחק לטובתי. זה היה אז חופש והפורום הזה היה כל החיים שלי. רציני.
כולם אומרים לי "מה?! את מפגרת?! את רזה! את לא אוכלת בכלל!"
וכשאני אומרת להם שהם לא יכולים לדעת כי הם לא ראו אותי, והם לא יכולים לדעת אם אני אוכלת או לא הם רק מתעלמים ואומרים "שקט. אני יודעת."
וזה מרתיח אותי פשוט! זה מחרפן אותי!
אני כבר שוקלת 50! פאקינג 50!
ואני לא מתכוונת לתת לעצמי לשקול 50!
אני מתכוונת לחזור ל40 ו.. שלי. לא איכפת לי!!
אני מסתכלת במראה, מזיזה את הרגל, ובא לי למות. זה כמו רעידת אדמה בעצמה 5.
ואף אחד לא ראה את זה אז הם לא יכולים להגיד לי שיש לי רגליים רזות! שיסתמו כבר!!!
אוף.
נראה לי שיש לי נטיות אובדניות. באמת.. אני כל הזמן רוצה למות. באמת למות.
אני חושבת שזאת הסיבה שאני כל כך אוהבת לישון. זה התחליף המתוק שלי.
להתנתק מהעולם לכמה זמן, רק אני, בלי שאף אחד מפריע לי, בלי לחשוב על כל הצרות שלי ועל כל החרא. אחחח לישון 3>
למרות שגם זה הסתנן טיפה אתמול.
חלמתי שאני בפנמייה, ושאני מטיילת בחוץ בין החדרים והבניינים.
פתאום פגשתי איזה מישהו, שמסתבר שהוא גם בשכבה שלי.
הוא היה פשוט חתיך. בדיוק איך שאני מדמיינת את "המראה החיצוני האידיאלי שלי" (בכוונה לא "החבר האידיאלי". מראה חיצוני באמת שלא חשוב לי בכלל, אבל זה אף פעם לא מזיק.)
שיער חום כהה באורך בינוני, עיניים ירוקות. Dreamy.
אז סתם ישבנו על הספסל ודיברנו והיה ממש כיף ביחד וממש התחברנו. הסברתי לו איפה החדר שלי והוא איפה שלו. והלכתי בחיוך.
למחרת בערב נפגשנו שוב ודיברנו, וצחקנו. וגם בבוקר שאחרי.
הלכתי כי הייתי צריכה ללכת לאכול (משום מה אכלו כל אחד בחדר שלו ולא בחדר אוכל).
אני והבנות בחדר סיימנו לאכול, ובאתי לחזור לשם.
הייתי ממש ליד הדלת ועצרתי את עצמי. חשבתי לעצמי "אולי אני אלך בערב או אבוא מחר? אני לא רוצה להראות נלהבת מדי.." ואז שמעתי אותו ואת האחרים מהחדר שלו מדברים. הוא אמר ךהם שהוא מתחיל ממש לחבב אותי ושהוא חושב שאני נחמדה ויפה.
ובום התעוררתי. חזרה למציאות ה...נחמדה הזאת.
בהתחלה הייתי מאושרת וטבעתי בהרגשה הנעימה הזאת, כאילו שזה קרה באמת.
ואז הבנתי כמה אני פתטית.
הבנתי שחלום זה המקום הייחידי שיש לי בו סיכוי עם מישהו.
נכון שזה עצוב?
כנראה שזה הגורל שלי.
את המילים אני כתבתי: http://www.youtube.com/watch?v=HFDgX3AcBk0
ואני אשמח מאוד אם תגידו מה דעתכם או אפילו תגיבו שם.
זה ממש חשוב לי. תודה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
