Loneliness is my best friend

כל מה שרציתי.

כל מה שחשבתי עליו במשך השבועיים האלה.

את המגע שלו, את תשומת הלב שלו,

אותו.

אז הגעתי לאותו מפגש.

והוא היה שם.

ואמר לי שלום על ידי חיבוק.

וזה הרגיש כל כך טוב.

מילא אותי בכוח והציף אותי באושר.

וכשהוא עזב, הדם שלי עיקצץ.

לא רציתי שהחיבוק ייפסק.

שהמגע ייעלם.

בהמשך הערב הוא בקושי שם לב אלי.

בקושי דיבר, בקושי נגע.

ניסיתי להתקרב, אך לשווא.

בערך בשעה תשע וחצי בערב, מוקדם,

הגיעו שתי בנות נוספות.

חנוניות למראה, לא מזיקות.

כמה דקות אחר כך, אחת מהן ישבה על ברכיו.

הסטתי את מבטי.

כמה שניות לאחר מכן, הסתכלתי בשנית.

לקח לי כמה שניות לקלוט מה אני רואה.

הם התנשקו.

ברחתי משם, כמה עשרות מטרים.

חברתי הטובה לצידי.

התיישבנו,

ולמשך רגעים ארוכים,

שתקתי.

לא בכיתי.

לא קיללתי.

פשוט אמרתי לעצמי בלב, "זה לא קורה..."

כמה דקות אחר כך, הוא והיא עברו לידינו,

נכנסו מאחורי קבוצת עצים,

ונעלמו.

רצתי הביתה.

פשוט רציתי ללכת משם.

אני בקושי מדברת.

אני מרגישה כל כך חסרת אונים.

הגעתי וראיתי אותו.

הוא השתנה.

שנאתי את עצמי כל כך באותו רגע.

אני מכחישה, אבל יודעת שזה נכון.

שופטת לפי מראה חיצוני.

בעלת דעות קדומות.

כמה שאני אגיד שלא, זה פשוט ימשיך.

אבל בסוף נרגעתי.

ומשם זה השתפר מאוד. :)

והוא חיבק אותי חזק.

וליטף והמשיך לחבק.

ואז שוב.

כמובן שאמרתי משהו שקצת הרס, כרגיל.

אחרי המשפט המטומטם הזה, הוא קצת התרחק.

וחיבק אחרת, וליטף אותה והמשיך לחבק.

ולי היה קר, וישבתי בצד ורציתי לבכות.

ככה חלפה לה שעה.

החלטתי לחזור הביתה,

אמרתי לכולם שלום וחיבקתי.

ורגע לפני שעצרתי את המונית, הבנתי שזה טיפשי לברוח.

שהיום הזה לא יחזור וצריך לשמר את הרגע.

חזרתי, והכל השתפר עוד יותר.

והוא חיבק יותר חזק,

נישק אותי על הלחי ועל האף.

הרגשתי איך הוא שומר עלי, עוטף אותי.

עמדנו שם, רק שנינו, ברחוב דומם, ריק מאדם.

והתחבקנו למשך דקות ארוכות.

פשוט התחבקנו.

הוא כל כך נעים.

התמכרתי למגע שלו.

-

לא התקבלתי למגמת תיאטרון בתלמה ילין.

ולג'אז דווקא כן.