Loneliness is my best friend

ב3 בלילה סימסתי וכתבת שאת ערה.

התקשרתי.

סיפרתי לך.

שפתאום היה משהו בטוויזיה וזה הזכיר לי אותו.

ופתאום כל הספקות והרגשות והפחדים.

ואמרת שאת עייפה מידיי ובואי נדבר מחר.

אז ביי.

והינה אני כותבת.

שנזכרתי בו.

אני מחפשת דרך לברוח מהצרות, מהמחשבות.

שקשה לי.

את מבינה את זה, אני יודעת שאת מבינה.

ומה את אומרת לי?

שעדיף "Hot".

נכון שקשה לך,

גם לי קשה.

וכשלה קשה, את עוזרת.

ומה אני? פולנייה.

כי אני לא אומרת.

אבל לא נעים לי לומר שוב ושוב כמה את מזלזלת ופוגעת ולא מתייחסת.

אני מרגישה כאילו חזרתי חודשיים אחורה.

כל מה שרציתי.

כל מה שחשבתי עליו במשך השבועיים האלה.

את המגע שלו, את תשומת הלב שלו,

אותו.

אז הגעתי לאותו מפגש.

והוא היה שם.

ואמר לי שלום על ידי חיבוק.

וזה הרגיש כל כך טוב.

מילא אותי בכוח והציף אותי באושר.

וכשהוא עזב, הדם שלי עיקצץ.

לא רציתי שהחיבוק ייפסק.

שהמגע ייעלם.

בהמשך הערב הוא בקושי שם לב אלי.

בקושי דיבר, בקושי נגע.

ניסיתי להתקרב, אך לשווא.

בערך בשעה תשע וחצי בערב, מוקדם,

הגיעו שתי בנות נוספות.

חנוניות למראה, לא מזיקות.

כמה דקות אחר כך, אחת מהן ישבה על ברכיו.

הסטתי את מבטי.

כמה שניות לאחר מכן, הסתכלתי בשנית.

לקח לי כמה שניות לקלוט מה אני רואה.

הם התנשקו.

ברחתי משם, כמה עשרות מטרים.

חברתי הטובה לצידי.

התיישבנו,

ולמשך רגעים ארוכים,

שתקתי.

לא בכיתי.

לא קיללתי.

פשוט אמרתי לעצמי בלב, "זה לא קורה..."

כמה דקות אחר כך, הוא והיא עברו לידינו,

נכנסו מאחורי קבוצת עצים,

ונעלמו.

רצתי הביתה.

פשוט רציתי ללכת משם.

אני בקושי מדברת.

אני מרגישה כל כך חסרת אונים.