Loneliness is my best friend

ב3 בלילה סימסתי וכתבת שאת ערה.

התקשרתי.

סיפרתי לך.

שפתאום היה משהו בטוויזיה וזה הזכיר לי אותו.

ופתאום כל הספקות והרגשות והפחדים.

ואמרת שאת עייפה מידיי ובואי נדבר מחר.

אז ביי.

והינה אני כותבת.

שנזכרתי בו.

אני מחפשת דרך לברוח מהצרות, מהמחשבות.

שקשה לי.

את מבינה את זה, אני יודעת שאת מבינה.

ומה את אומרת לי?

שעדיף "Hot".

נכון שקשה לך,

גם לי קשה.

וכשלה קשה, את עוזרת.

ומה אני? פולנייה.

כי אני לא אומרת.

אבל לא נעים לי לומר שוב ושוב כמה את מזלזלת ופוגעת ולא מתייחסת.

אני מרגישה כאילו חזרתי חודשיים אחורה.

נמאס כבר.

שוב ראיתי אותך היום.

חשבתי שזה עבר.

חשבתי שלא אחשוב יותר, עליך.

חשבתי שיש מישהו חדש. אפילו שניים.

ובכל זאת.

ראיתי אותך היום.

ולא יכולתי לזוז.

ופשוט בהיתי.

כל הגוף כאב.

ועכשיו,

אני בוכה.

יש לי בחילה, פרפרים בבטן, סחרחורת.

הגוף עדיין כואב.

מדמיינת את שפתייך נוגעות בשפתיי.

משתוקקת לגעת בך, להרגיש.

לדבר איתך, לדעת.

חשבתי שזה נגמר.

שעזבת אותי.

אבל מסתבר ש...

אתה עוד פה, מתחבא.

צא כבר.

צא לי מהראש.

תעזוב אותי בשקט.

כואב לי מספיק גם בלעדיך.

ואתה בשלך.