אספתי את כל האומץ והנכונות שהייתה בי,
שיחררתי הכל עליך.
אמרת שזה לא מרגיש נכון.
אמרת שזה תיזמון רע, ואם הייתי באה רק שבועיים קודם.
אמרת שאסור.
אסור.
אסור.
אני לא הבנתי למה.
אז ישבנו ודיברנו,
מחובקים,
שעתיים וחצי.
כל פעם ראיתי איך אתה כמעט נכנע, אבל לא.
גם לא כששרתי לך את הפזמון שכתבתי עליך.
ואיך אמרת שכל משפט שיוצא לי מהפה הוא שיר.
ונישקתי אותך
על הלחי ועל הצוואר.
והרחתי אותך
הריח הכי מדהים שהרחתי בחיי.
יצאנו החוצה בזריחה
ישבנו על הדשא
כי תמיד רציתי לראות איך זה
כשניסינו לישון
אני ניסיתי להתקרב יותר
אבל אנחנו רק ידידים
נשיקה על הלחי
רק ידידים, אסור
נשיקה על הצוואר
אסור, דיי
נשיקה על החזה
היית ממש עייף
לא שמת לב למה שקורה סביבך, כנראה
"נשיקה שוודית", ככה קראת לזה.
בלי לשון.
אבל עדיין
להרגיש אותך
זה היה מעבר לכל דמיון
וזה נגמר מהר, כל פעם מחדש
כשנפרדנו אמרת שתחשוב עליי בטיסה
כי לא נתראה עכשיו למשך שלושה שבועות.
בערב דיברנו
אתה ואני
עליך ועליי
אנחנו רק ידידים
ונמאס לי להיות זו שרוצה יותר, תמיד
זו שרודפת
זו שבוכה
ואתה רוצה חברה, אבל אני ידידה
ואנחנו נתנשק, אבל לא עכשיו
ואתה אוהב אותי, אבל לא כמו שאני אוהבת אותך
אני מתגעגעת.
אני רוצה עוד.
אני רוצה עוד מאיך שחיבקת אותי על המיטה.
עוד מאיך שנגעת בי על הספה.
עוד מהשפתיים,
מהצוואר,
מהריח.
עוד ממך.
But now there's nowhere to hide
since you pushed my love aside
I'm not in my head
hopelessly devoted to you
hopelessly devoted to you
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
