Loneliness is my best friend

הגעתי וראיתי אותו.

הוא השתנה.

שנאתי את עצמי כל כך באותו רגע.

אני מכחישה, אבל יודעת שזה נכון.

שופטת לפי מראה חיצוני.

בעלת דעות קדומות.

כמה שאני אגיד שלא, זה פשוט ימשיך.

אבל בסוף נרגעתי.

ומשם זה השתפר מאוד. :)

והוא חיבק אותי חזק.

וליטף והמשיך לחבק.

ואז שוב.

כמובן שאמרתי משהו שקצת הרס, כרגיל.

אחרי המשפט המטומטם הזה, הוא קצת התרחק.

וחיבק אחרת, וליטף אותה והמשיך לחבק.

ולי היה קר, וישבתי בצד ורציתי לבכות.

ככה חלפה לה שעה.

החלטתי לחזור הביתה,

אמרתי לכולם שלום וחיבקתי.

ורגע לפני שעצרתי את המונית, הבנתי שזה טיפשי לברוח.

שהיום הזה לא יחזור וצריך לשמר את הרגע.

חזרתי, והכל השתפר עוד יותר.

והוא חיבק יותר חזק,

נישק אותי על הלחי ועל האף.

הרגשתי איך הוא שומר עלי, עוטף אותי.

עמדנו שם, רק שנינו, ברחוב דומם, ריק מאדם.

והתחבקנו למשך דקות ארוכות.

פשוט התחבקנו.

הוא כל כך נעים.

התמכרתי למגע שלו.

-

לא התקבלתי למגמת תיאטרון בתלמה ילין.

ולג'אז דווקא כן.