נשברתי, כל כך נשברתי היום.
וכולן, כל כך יפות, וכל כך רזות
הסיפור שלה כל כך שבר אותי, איך היא עברה את זה בכלל, הרגשתי שאיפה שהוא בסיפור שלה אני מוצאת את עצמי.
התגובות של אנשים שראו אותי היו שונות קצת ממה שחשבתי שיהיו, אולי כי לא היו לי צפיות בכלל.
והיא אמרה שאני נראת כמו התמונה הישנה שלה, אבל אני לא חושבת, זאת אומרת, אני לא בטוחה.
אז דבר ראשון שהרגשתי זה צורך לאכול, ומיד אחרי זה צורך להקיא ולצום. לא עשיתי אף אחד מהשניים האחרונים.
וכשבכיתי והוא שאל מה קרה אמרתי שכלום, הרוח נשבה לי על הפנים וראיתי את הנוף שכל כך התגעגעתי אליו, ואולי זה לא מה שהתגעגעתי אליו ומה שרציתי כל הזמן זה עצמי בחזרה, או הרגשה של בית משהו שחסר לי כבר הרבה זמן. ושאמתי כלום והוא התקש יותר הבנתי שמה שכל כך גרם לי להרגיש ככה זה לא הסביבה כמו בפעמים הקודמות, זאת הייתה אני. אחרי זה הוא הסביר שאם אני לא אוהבת משהו בעצמי אני יכולה לשנות את זה ואני, שאני עובדת על השינוי שלי כל כך הרבה זמן, פתאום אני רואה שגם זה לא טוב לי, והוא אמר שאפשר לשנות, לשנות את מה שאני משנה כל הזמן. ואת האמת, ברוב הסיפור שלה היא צדקה, אני לא יודעת אם המטרה שלה הייתה להראות לי את עצמי, או פשוט לספר לי עוד סיפור רק עם קצת הרבה יותר רגש, ואני לא אשקר כי הזדהתי עם הדמות שלה בהרבה חלקים, והבנתי על מה היא מדברת, והבנתי שהיא יודעת מה אני מרגישה, זה אומנם לא אותו מצב ו"לי זה לא יקרה" אבל בכל זאת.
"זה נראה לך שמח?"
"לא.."
"ככה את נראת בימים האחרונים."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
