ממש ממש ממש המווון זמן לא הייתי פה..
מוזר לי.. פעם הייתי מעדכנת כמעט כל יום..
אז מה השתנה אצלי?
לא חושבת שיש משהו כלכך מיוחד..
אותם חיים פחות או יותר רק עם הרבה יותר לחץ והרבה פחות זמן לנשום
אני נחנקת.
אין לי זמן לכלום.
אני מחפשת כל שניה אפשרית שבה אני אוכל לשבת קצת על המחשב או שפה ושם לראות משהו בטלויזיה.
החיים האלה לחוצים לי מידי, אני רוצה להירגע, אני צריכה לפחת שבוע כדי פשוט לנשום וטיפה לנוח.
אבל לא.
אין מצב!
anywayyy..
לפני כמה ימים הייתה לנו פגישה ראשונה בקשר למשלחת לפולין.. באנקורי ת"א..
נפגשנו עם כל ה120 שרוצים לצאת למשלחת מכל הקמפוסים בארץ [מתוכם יצאו גג 40]
אבל בינתיים הסיכויים שלי יחסית טובים.
אני ממש רוצה לצאת.. אני חייבת לראות בעיינים שלי את הכל, כל מה ששמעתי וקראתי לא אומר לי כלום אם אני לא אראה את זה..
בטוח שיהיה לי קשה.. אני.. הבנאדם הכי רגיש שיש, שבוכה מכל דבר קטנטן [וכל מי שמכיר אותי יעיד..] אבל אני אנסה להסתדר..
חוצמזה?
אני מתה מפחד..
אני גרה בעקרון, וזה שתי מטר פחות או יותר מגדרה..
אז אזעקות עוד לא היו פה.. אבל עוד יהיו.. אני בטוחה.
ביינתים, מפחדים.
"לא צריך להיצמד לעבר כי אם אתה נתקע בעבר הוא אוכל לך את הראש,
אתה רוצה שהכל יהיה כמו אז.. אבל החיים ממשיכים.
וכשהאשליות מתפוגגות.. אנחנו מבינים שכמה שלא נרצה את זה, העבר לא יחזור."
לא חושבת שיש עוד משו רלוונטי שבא לי לכתוב..
אז זהו להיום..
לילה טוב
קטי
#