ואז הגיעה טוּלִיק

תראו,

אני ממש ממש חולה.

אני בקושי יכולה לזוז \=

באתי לכאן בקושי רק כדי שלא תתיאשו.

אני אשתדל לעדכן מהר, כמה שיותר- באמת.

השבוע יהיה פרק!

אני רק צריכה לנוח קצת.

בכל זאת- זה יהיה פרק אחרון והוא צריך להיות מושקע וארוך, לא?

מצטערת.

ערב טוב.

ישבתי לי ליד החלון לעוד כמה דקות של רחמים עצמיים. לפתע הרגשתי את הרעב משתלט עליי ונזכרתי שלא אכלתי כלום מאתמול בשעה שבע בערב.

ירדתי למטבח מעט מסוחררת, ובשל כך התנודדתי מצד לצד במורד המדרגות.

נכנסתי למטבח, ואיש לא היה שם. הכנתי לעצמי סלט, חביתה וכוס שוקו. את כוס השוקו שתיתי במהירות, מהסלט לקחתי כמה ביסים ואילו את החביתה לא הצלחתי לאכול.

בין המחשבות הרבות שהתרוצצו במוחי, הצלחתי לחתוך ולרסק את החביתה עד שכמעט הפכה לעיסה דביקה וצהבהבה. נגעלתי רק מעצם המחשבה ומיד זרקתי את התוצר הדוחה לפח.

התיישבתי בחזרה על יד השולחן. הרגשתי אבודה. מה אני אמורה לעשות עכשיו בלי דניאל? מי יעזור לי? מי יקשיב לי? מי יצחיק אותי וישחק איתי כדורגל? ויותר מכל- מי יאהב אותי?

יום חמישי עבר, ושישי גם הוא, שניהם בסבל ובייסורים רבים. ככל שהתקרבה שעת הדין, כך הפרידה נראתה מרתיעה יותר.

בלילה שבין שישי לשבת לא הצלחתי להירדם. נשכבתי על הצד, ועל הבטן, על הגב ועל הצד השני. אף תנוחה לא הייתה לי נוחה. למרות שהייתי נורא עייפה, המוח שלי כאילו נתן פקודה לגוף להיות ערני, ובלית ברירה קמתי מהמיטה.

הלכתי חצי סהרורית ברחבי הבית, תוהה מה עליי לעשות עכשיו. הבית היה חשוך ואף צליל לא נשמע, פרט לנחירותיו הקטועות של אבי. מידי פעם נשמע רחש אופנוע או מכונית שעברה סמוך לבית.

רציתי לדבר עם דניאל אבל החלטתי שלא כדאי להעיר אותו, ידעתי שלפניו יום עמוס וקשה, וששעות השינה הבודדות שעוד לפניו יקרות לו מפז. גם אני הייתי צריכה קצת מנוחה ושלווה, אבל לא הצלחתי להשיג אותה.

הזמן עבר בעצלתיים, ראיתי קצת טלוויזיה וניסיתי להרחיק ממוחי את המחשבות המדכאות, לפחות לכמה דקות. ניסיתי לקרוא, אך גם אחרי שקראתי את אותו המשפט 5 פעמים, לא הצלחתי לקלוט אף מילה.

ניסיתי להירדם בחזרה, אך גם ניסיון זה נכשל. בסופו של דבר החלטתי להתקשר לדניאל. פשוט הייתי חייבת לשמוע את קולו.

"הלו?" דניאל ענה לי מעט צרוד משינה.

"היי" אמרתי כמעט בלחישה.

"עדי?"

"כן?"

"מה אמ... קרה משהו?"

"לא ,לא. פשוט אני לא מצליחה להירדם, ורציתי לשמוע את הקול שלך, קצת לפני שאתה נוסע".

"אהה... את רוצה שניפגש או משהו?" קולו נהיה קצת יותר עצוב לשמע התזכורת.

"אני אשמח"

"טוב, אז תפגשי אותי עוד 20 דקות ככה בפארק, סבבה?"

"סבבה, ביי!"

החלפתי בגדים במהירות, לקחתי איתי כמה דברים חיוניים ויצאתי מהבית.

בחוץ היה קריר והלכתי במהירות, מרגישה את הרוח מלטפת את פניי ושורקת באוזניי.

תוך כמה דקות הגעתי לפארק, שם ראיתי את דניאל יושב מכורבל על ספסל.

"היי!" אמר בשמחה כשראה אותי.

"היי! כמה זמן אתה פה?"

"אממ בערך 10 דקות אם אני לא טועה"

"אבל אמרת עוד 20 דקות, ז'תומרת- עכשיו!"

"כן, אבל התכוונתי שאת תפגשי אותי פה, לא שאני אבוא. לא רציתי שתחכי לי בלילה לבד"

חייכתי חיוך גדול וחיבקתי אותו.

"אז מחר אני עוזב" אמר אחרי כמה דקות של שתיקה.

"כן" אמרתי בעצב והרכנתי את ראשי.

"אל תהיי עצובה, אנחנו נהיה בקשר, אני מבטיח! ואני אבוא לבקר בכל הזדמנות!"

"מבטיח?"

"מבטיח!"

"חח זוכרת את הפעם הזאת, שהיינו במגרש, ואמרת שאנחנו פוצי מוצי?"

"חח כן, למה?"

"תראי אותנו! אנחנו פוצי מוצי"

"הכי כיף פוצי מוצי!"

"צודקת" אמר והתחיל לדגדג אותי.

"די! תפסיק!" אמרתי בזמן שאני צוחקת.

הוא המשיך לדגדג אותי עוד דקה או שתיים, עד שפתאום קפץ מישהו מבין השיחים ואמר בטון תקיף : "דניאל?"

דניאל ואני קפאנו במקומנו לשמע הקריאה המבהילה וניסינו לראות מי זה, כשהשמש, שרק התחילה לזרוח, הפכה את הדמות לשחורה ואפלה.

"דניאל?" חזר הקול ושאל.

"כ... כן? מי זה? אני לא רואה אותך!"

הדמות התקרבה אלינו יותר ויותר. כשהייתה מספיק קרובה אלינו והצלחנו לקלוט את תווי פניה קרא דניאל: "אבא? מה אתה עושה פה?"

"אני צריך להודיע לךָ משהו. וגם לךְ עדי, טוב שאת כאן. זה בקשר לטיסה שלנו..."

הטון שלו היה מדוכדך ופניו מורכנות כלפיי מטה. החשש והלחץ בעבעו בתוכנו. דמעות עלו בעייני כששמעתי את אביו אומר: "...