ואז הגיעה טוּלִיק

רציתי לברוח. אלוהים, כמה שרציתי לברוח. רציתי להעלם משם ולא לחזור לעולם. ההשפלה שהרגשתי הייתה גדולה יותר מאיך שהרגשתי אי פעם. ניסיתי להרים את הרגליים, אך הן היו נעוצות באדמה. הן התנגדו לי- פשוט לא זזו. העברתי את מבטי מילד ילד, בוחנת כל מבט מזלזל, כל צחקוק. ניסיתי להבין על מה הם צוחקים. הסתובבתי בתוך המעגל כילדה בת שש שמנסה לבחור עם מי לרקוד- רק שמצבי היה שונה לחלוטין. מבטי נתקל בדניאל שהסתכל עליי במבט מלא רחמים. לא התעכבתי עליו יותר מידי- שלחתי לו מבט כעוס והמשכתי, המשכתי את שמבטי נתקל בשי רוזן. היא נראתה שמחה, אפילו יותר מידי. העיניים שלה נצצו ובהו בי. מידי פעם היא פזלה לכיוון של דניאל ופלטה צחקוק קטן.

  'אז זאת כן היא? לא. לא יכול להיות. אבל גם דניאל לא יכול לעשות את זה. לא לי. לא אחרי כל מה שעברנו, כל מה שהוא אמר לי. או שאולי הוא שיקר. הרי מאז ומעולם לא היינו בקשר טוב- להפך. היינו יריבים. ואולי זה רק בגלל שהקו בין אהבה לשנאה הוא דק כל כך. או שזאת סתם קלישאה. אוחחח... אני כל כך מבולבלת.'

  החלטתי לעשות משהו. בכוח רב נשאתי את רגליי וברחתי. היציאה מבית הספר הייתה חסומה על ידי שלל תלמידים מבית הספר, אז הלכתי לכיוון המבנה. נכנסתי פנימה, היה די שומם, רוב הילדים היו בחוץ. מידי פעם לפעם עברו ילדים בודדים או בזוגות, שלחו אליי מבט מוזר והמשיכו. אפילו המורים התנהגו בהתאם. מה קורה כאן?

  הלכתי באיטיות, פחדתי ממה שאני עלולה לגלות או ממישהו שאני עלולה להיתקל בו בטעות. הסתכלתי ובחנתי כל פרט ופרט וניסיתי לא לפספס אפילו דבר אחד חשוד. חשבתי שאולי יהיה לי קשה למצוא את זה. וטעיתי. איך שנכנסתי למסדרון השכבתי קפצה אל מול עיניי כרזה. כרזה גדולה ובולטת. הכי בולטת בעולם. הייתי בשוק. למשך דקות אחדות לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום. לא יכולתי לעשות כלום. הייתי בטוחה שאני מדמיינת. על הכרזה היה כתוב באותיות גדולות וברורות:

עדי כץ, גנבת.

עדי כץ, רוצחת.

עדי כץ= אויר.

  ומתחת להכל הייתה תמונה שלי. לא תמונה אמיתית. תמונה ערוכה בפוטושופ. רק הראש היה אמיתי, וגם הוא היה מכוסה מהמצח עד לסנטר בפצעונים גדולים ומחרידים. הייתי לבושה בשמלה סגולה- כתומה שעליה היה סרט שכתוב עליו מלכת הפלוצים. לפחות עכשיו אני יודעת מה היה כל כך מצחיק. אבל זה כל כך אכזרי.

  התקרבתי עוד קצת, רק כדי לבחון את השלט מקרוב, באותיות קטנטנות, בצד השמאלי התחתון היה רשום: זכויות שמורות לשי רוזן המלכה, ולא אחרת ;)

  באותו רגע לא יכולתי לשלוט על עצמי. רצתי החוצה, דחפתי את קהל האנשים ופיניתי לעצמי מעבר. חזרתי למרכז המעגל, ושוב הייתי מרכז תשומת הלב. אך הפעם כולם שתקו. כולם נראו אדישים, כולם חוץ משי, שחיוכה המעצבן עדיין נמרח על פניה- חיוך מאוזן לאוזן. דניאל כבר לא נראה באזור אך לא היה לי אכפת. רק רציתי לנקום. הלכתי אליה וראיתי על פניה שהיא לא יודעת אם להמשיך לחייך או לפחד. היא נשארה עם החיוך, רק שהפעם הוא היה מזוייף. הוא הסתיר פחד. אני ראיתי את זה. כולם ראו את זה. וכולם פחדו ממה שיקרה- כי כולם ידעו מי עשה מה, בערך.

  הלכתי אליה לאט לאט, חורטת בזכרונה כל צעד ושעל. התקרבתי אליה יותר ויותר.

  "משחקת מלוכלכך הא?" אמרתי לה ברגיעה מזוייפת. "אין בעיה, אין שום בעיה. אני בפנים." אמרתי וקרצתי בחיוך.

"אני שמחה לשמוע" אמרה והמשיכה לחייך את החיוך המזוייף.

"אני בטוחה שאת שמחה," אמרתי לה. "תנצלי את זה כל עוד את יכולה. כי לשמחה הזאת יש קץ" אמרתי תוך כדי הליכה עם הגב אליה. "והוא קרב ובא. מוכנה?" הסתובבתי אליה בחזרה והתקרבתי. פניי חזרו מרגועים ומחוייכים לעצבניים. צעקתי ורצתי אליה. תפסתי בשערה ומשכתי אותו הכי חזק שיכולתי. עפתי לה שתי סטירות ובדחיפה קלה העפתי אותה לרצפה. היא, פרינססה שכמותה, כמובן שלא ידעה כיצד להגיב אז היר רק צעקה "תרדי ממני, מטורפת. הצילו!" כל הזמן. וזה רק עצבן אותי יותר. היא ניסתה להאבק בי אך לא הצליחה. זוג ידיים חזקות הרימו אותי והפרידו ביננו. זה היה דניאל- אני ידעתי.

"זה לא נגמר, שמעת? שי המלכה עאלק. יא בת שרמוטה! את עוד תשמעי ממני!" צעקתי לה וניסיתי להשתחרר מידיו של דניאל. כשהשתחררתי, הסתובבתי אליו והרכנתי את הראש. בשקט לחשתי "סליחה" ופניתי לדרכי.

  הוא צעק ורדף אחריי. אבל לא היה לי אכפת. רצתי יותר מהר ממנו, ולא ידעתי לאן- פשוט רצתי. עברתי כבישים סמטאות ורחובות שלא הכרתי. מאחוריי עוד שמעתי את הד קולו קורא בשמי, אך המשכתי להתעלם.

  רצתי בכביש, הוא היה ארוך אך נראה שומם. פתאום שמעתי קול של מכונית. הסתובבתי ו...

יצא קצר?

המשכתי להסתכל עליו במבט זועם והוא העביר את מבטו ממני אל העיתון וחזרה אליי.

"מה אתה משחק אותה תמים? מה זה אמור להיות? אתה חושב שזה מצחיק?" שאלתי והרגשתי את עיניי הנפוחות והשורפות מתמלאות בעוד ועוד דמעות.

"זה לא אני! באמת!" הוא אמר והתקרב אליי. גם בעיניו היו דמעות ולרגע האמנתי לו. אבל מי עוד זה יכול להיות?

"אז מי זה? סתם כתוב פה את השם שלך? שאני אקריא לך?" אמרתי לו והסתכלתי על הדף, הרגשתי גוש ענקי בגרון, ובלב. הדמעות הקשו עליי וראיתי מטושטש. התחלתי לקרוא.

'חברות טובות? אחיות? לנצח?

יעל אבשלום הייתה החברה הטובה ביותר של עדי כץ. הייתה. וזה למה?

לפני מספר שבועות שמענו בחדשות על ילדה בשם יעל אבשלום שנהרגה בתאונת דרכים טרגית. סיבות התאונה לא ברורות. לפחות לעת עתה. ככל הנראה הייתה זו תאונה מתוככנת ותו לא. עדי כץ רצתה לנקום ביעלעל שהייתה מוצלחת יותר ממנה, כך נשמע מפי סובביה.

פרטים נוספים בעמ' 4

מאת: דניאל שמואלי'

הרמתי את מבטי חזרה לדניאל והדמעות המשיכו לצאת ולשטוף את פניי.

"אני? אני רצחתי את יעל? אני לקחתי את הבן אדם הכי חשוב ומתחשב שהיה לי בחיים? אני?" אמרתי ושיניתי את טון דיבורי כך שנמעתי פגיעה יותר.

"אני יודע שזאת לא את! זה לא יכול להיות שזאת את! בחיים לא חשבתי ככה! ואני לא כתבתי את זה! את חייבת להאמין לי! בבקשה!" התחנן דניאל והתקרב אליי.

"אל תתקרב אליי! אל תיגע בי! תצא לי מהחדר, מהבית, מהחיים!" צעקתי עליו כל כך חזק שאפילו אני נבהלתי מעצמי.

הוא זרק אליי מבט אחרון עצוב ויצא בעצב מהחדר.

בימים הבאים לא הלכתי לבית הספר, גם שכבר יכולתי. פשוט לא הייתי מסוגלת לראות את כל הפרצופים הכועסים והמבולבלים נעוצים בי. בטח לא את של דניאל. פשוט לא הייתי מסוגלת.

היחידים שהבינו אותי באותה תקופה היו הוריי. האחים שלי כלל לא ידעו מזה. וטוב שכך. רק רע היה יוצא מזה, הרי שי ילדה קטנה, והיא לא הייתה מבינה אז היא הייתה מתחילה עם הקריזות שלה, ומאור. מאור יבין, אבל הוא לא יעזוב אותי במנוחה עד שאני 'אקום ואעשה משהו'. כי 'החיים לא מזיזים את התחת שלי. אני צריכה להזיז אותו לבד' ככה הוא תמיד אומר לי. שיהיה. באותה תקופה לא התחשק לי לעשות כלום. לא התחשק לי לחיות. רציתי שהאדמה תפער פה גדול ותבלע אותי פנימה. עמוק עמוק.

בימים שהייתי בבית הייתי מקבלת אלפי אסמאסים, רובם מדניאל שניסה לגרום לי לדבר איתו, להקשיב לגרסה שלו, להאמין לו. אבל לא יכולתי. הרי מי יכול לעשות את זה? אפילו שי רוזן לא יכולה להגיע לרמה כזאת!

נכון?

פתחתי את המכתב שקיבלתי לפני שנים מסבתא שלי, כשעוד הייתה בחיים.

'עדי,

ייתכן שזה המכתב האחרון שאכתוב לך. ייתכן שזה המכתב האחרון שאכתוב.

רציתי לתת לך כמה עצות שהספקתי ללמוד במהלך חיי- הארוכים.

דבר ראשון, תזכרי שדברים לא באים לבד, את צריכה למשוך את זה אלייך, איך אח שלך אומר?

לא חשוב. הנקודה היא שזה נכון, וזה המפתח להצלחה.

דבר שני, אל תזלזלי באהבה. לא משנה בת כמה את, כי אהבה אמיתי יכולה להחזיק שנים, יובלות.

ודבר שלישי ואחרון, תזכרי אותי.

אוהבת, סבתא שושנה.'

ושוב, כאופייני לי בזמן האחרון, התחלתי לבכות. אבל עצרתי את עצמי. מה קורה לך, עדי? ממתי את כזאת? מתפנקת? בוכה? נפגעת? תשלטי על עצמך! תתעשתי! קחי את עצמך בידיים!

בבוקר קמתי כמו חדשה. צחצחתי שיניים, התקלחתי, התלבשתי (בבגדים זרוקים כמובן), חבשתי את הכובע, אכלתי ויצאתי לבית הספר.

לקחתי נשימה עמוקה מאוויר הבוקר הקריר וצעדתי בבטחון. מהיום והלאה אני עדי כץ, לא עדי כץ הרכרוכית, עדי כץ הספורטאית, הקשוחה! ולא מישהי אחרת. ואף אחד לא יצליח לשנות אותי. גם לא דניאל.

הייתי כל כך בטוחה בעצמי. הרגשתי כל כך חזקה. הרגשתי שאפילו האדם הכי חזק בעולם לא יוכל לפגוע בי עכשיו.

עד שהגעתי למבנה בית הספר.

כולם עמדו במעגל מסביבי. חלקם צחקו וחלקם כעסו. ידעתי ל מה הם כעסו, וציפיתי לזה. אבל למה הם צוחקים? מה לעשות? מה אמורים לעשות כשמעל 400 ילדים עומדים מסביבך וזורקים עלייך זין? להישאר קשוחה כמו שתכננתי או לברוח?

יעל, כמה שאני צריכה אותך עכשיו.

אני יודעת שזה לא כל כך מתח. ומצטערת שנתתי לכם לחכות שבוע. ובתור פיצוי עדכנתי מהר (: