ואז הגיעה טוּלִיק

פיהקתי פיהוק גדול והסתכלתי על השעון שליד המיטה. הוא הראה 7:20. שפשפתי את עיניי וקמתי בעייפות מהמיטה.

צחצחתי שיניים, הטלתי את מימיי, ארגנתי מערכת,  לבשתי על עצמי בגדים יפים כראוי למלכת הכיתה וירדתי למטבח, לאכול.

"בוקר טוב אמא, בוקר טוב אבא, בוקר טוב טל"

"בוקר טוב חמודה, רוצה לאכול?" שאלה אותי אמי עם חיוך גדול ועיניים עייפות.

"אני אשמח לחביתה, תודה!"

כעבור כמה דקות אמי קראה לי לאכול.

אבי כבר יצא לעבודה וטל התארגנה בחדרה.

"היו חנו קבלים עודות חצי" הודעתי לאמי בפה מלא.

"אני לא מבינה מה את אומרת" צחקקה אמי "תבלעי קודם"

בלעתי את האוכל וחזרתי על דבריי : "היום אנחנו מקבלים תעודות מחצית"

"אהה... הבנתי" חייכה.

"את זוכרת מה הבטחתם לי, נכון? שאם יהיו לי ציונים טובים אתם תקנו לי מחשב חדש!"

"זוכרת זוכרת. יאללה קומי. חמישה לשמונה ואת לא רוצה לאחר נכון?"

קמתי במהירות, תליתי על גבי את הילקוט ונפרדתי מאמא.

הלכתי מאושרת לבית הספר. אני תלמידה טובה, בטוח יהיו לי ציונים טובים- אני לא דואגת. וסוף סוף יחליפו לי את המחשב המעצבן הזה. בעוד אני שקועה במחשבות נתקעתי במישהו.

"תראי לאן את הולכת ילדה!"

"סליחה... לא שמתי לב" התנצלתי.

"בפעם הבאה שימי לב" אמר לי האיש, שכבר הצלחתי לראות את פניו. היה זה גבר צעיר, בשנות העשרים לחייו. הוא היה לבוש בבגדי צבא ורובה גדול נתלה לאורך כתפו. בגדיו היו מעט מלוכלכים ופניו שחורות. ראשו היה מעוטר ברעמת תלתלים בהירה ועיניו הכחולות הגדולות שידרו בטחון.

"אהה.. כן. ושוב סליחה." מלמלתי.

"את לא צריכה להיות בבית הספר?" התרכך קולו.

"אני בדיוק בדרך לשם, וכדאי שאני אלך אם אני לא רוצה לאחר. להתראות!"

הלכתי במהירות. הגעתי לבית הספר בדיוק דקה לפני הצלצול.

במשך כל השיעור הייתי מהורהרת. לא הצלחתי להוציא מראשי את החייל הזה. מה הוא עשה שם באמצע הרחוב? האם קרה לו משהו? ואולי לחברו? ואולי סתם בא לבקר את משפחתו? אבל בכלל לא יום שבת, יום ראשון היום. אולי הוא חוזר מביקור?

קולה הדק של המורה ניער אותי ממחשבותיי. "שי, את איתנו?"

"כן, כן. סליחה"

המורה חזרה לשיעור ואני חזרתי למחשבות.

בסוף היום בדרכי הביתה שמעתי מאחוריי קריאה: "שי! שי! חכי לי! חכי!"

נועה הגיעה אליי מתנשפת. נועה ואני חברות די טובות. מאוד אפילו.אומנם אנחנו מכירות רק שנה וחצי, מתחילת כיתה ז', אך לפעמים אני מרגישה כאילו אנחנו מכירות מאז ומעולם.

"תגידי, שי. מה קרה לך היום בשיעור? את מעופפת."

"לא קרה לי כלום. הדורית הזאת סתם נטפלת אליי."

"את בטוחה שזה רק זה?"

"כן כן בטח. תגידי... מה עם היום הולדת של שחר, עושים לה משהו?" העברתי נושא במהירות.

"כן, אולי מחר בערב נעשה לה מסיבת הפתעה, אני כבר אודיע לך."

"סבבה. דברי איתי. ביי!" חיבקתי אותה כשהגענו לפתח ביתה והמשכתי בדרכי הביתה.

ושוב התחלתי לחלום בהקיץ, עד שהרגשתי איך ליבי נופל לתחתונים. הרגשתי איך אני מאבדת שליטה בגופי ופתאום ראיתי מול עיניי את השמיים.

החלקתי על שלולית מים.

קמתי מובכת והסתכלתי סביב, לבדוק מי הסתכל ומה מידת הנזק. למזלי איש לא היה בטווח הראייה. ניערתי את בגדיי במהירות והסתובבתי. נתקלתי במישהו. ראיתי מול עיניי הרבה ירוק. התרחקתי וגמגמתי "סליחה".

"עוד פעם את?" היה זה החייל מהבוקר.

"אממ כן. אני ממש ממש מצטערת, אני קצת שלומיאלית." חייכתי חיוך קטן.

"כן קצת" חייך גם הוא. "נעים מאוד, אני אליאב אבל את יכולה לקרוא לי אלי." הוא הושיט את ידו ללחיצה.

"שי, ואתה יכול לקרוא לי... שי" הושטתי לו את ידי והוא לחץ אותה בחוזקה.

"אחח" נפלט לי מהפה.

"סליחה! הכאבתי לך?" שחרר את ידי.

"כן קצת, אבל לא נורא" חייכתי שוב.

"אז אני מניח שהפעם תורי להתנצל."

הנהנתי בחיוך מבויש.

"אז מצטער."

"אז סולחת". פתאום שמעתי את צלצול הפלאפון.

"סליחה" אמרתי לו ובדקתי על הצג מי זה. "זאת אמא שלי, אני צריכה לחזור הביתה. ביי אלי!"

"ביי שי!" הוא נופף לי לשלום ורצתי הביתה.

"היי אמא, סליחה על האיחור" התנשפתי מהריצה.

"איפה היית? ומה קרה למכנסיים שלך?"

"אה זה... החלקתי על שלולית"

אמא צחקה.

"נו אמא, די! אני עולה לחדר להחליף."

"רק רגע! תביא לי לראות את התעודה שלך!"

שלפתי את התעודה מהתיק והלכתי לחדרי. החלפתי למכנסיים קצרים וירדתי בחזרה למטה.

"כל הכבוד ילדה שלי! כל הכבוד!" אמרה אמי בגאווה.

"אז אני מקבלת מחשב?"

"את מקבלת מחשב!"

צעקה חדה נשמעה מכיוון החדר של טל. אמי ואני החלפנו מבטים.

"אני אלך" נאנחתי ועליתי במדרגות- שתיים, שתיים- לכיוון החדר של טל.

כמו שכבר סיפרתי לכם, טל היא קצת... שונה. היא לא מדברת הרבה. זאת אומרת, בכלל לא. היא רק צועקת לפעמים כשהיא נבהלת. וזה קורה לעיתים קרובות. היא מפחדת כמעט מכל דבר. מהחושך, מצללים, מכלבים.

"מה קרה?" התקדמתי לעברה במהירות וחיבקתי את כתפיה.

היא הצביעה ביד רועדת לעבר הטלויזיה הקטנה. הסתכלתי על המסך וחייכתי חיוך גדול.

"אל תפחדי, טוליק. זה רק טלויזיה- זה לא אמיתי. הכלב לא יבוא אלייך. וחוץ מזה, תראי כמה הוא חמוד, הוא לא עושה כלום." ליטפתי את ראשה ויצאתי מהחדר.

אמי שלחה אליי מבט שואל.

"כלב בטלויזיה" השבתי כשהבנתי את הרמז. היא הנהנה במהירות וחזרה למטבח.

טוליק לפעמים נוהגת להגזים בתגובות. אם היא אוהבת מישהו, היא תחבק אותו ממש חזק. ואם מישהו מפחיד אותה או מציק לה, היא עלולה לנשוך אותו. אבל זו לא אשמתה, היא פשוט לא מבינה שזה לא בסדר. שאפשר לדבר או להראות את רגשותיה בדרכים עדינות יותר. וזה לא כי היא ילדה קטנה, היא בת 5 וחצי, היא יכלה לדעת את זה, זה בגלל שהיא... שונה, מיוחדת. וכל כך פחדתי שאנשים יגלו את זה. כל כך.

אבל אני מאוד אוהבת אותה. מאוד.