ואז הגיעה טוּלִיק

הרבה אנשים עוד תוהים איך ולמה הפכתי מהילדה המקובלת ביותר לאחת הבנות הפחות מקובלות, נקרא לזה כך. הרבה מזה בגלל, או יותר נכון בזכות, טוּלִיק.

מאז שהתחלתי ללמוד בכיתה א', ועד היום, כשאני כבר בכיתה ט', הייתי חברה של כולם, חוץ מהילדים שאף אחד לא היה ולא רצה להיות חבר שלהם. תמיד היו מזמינים אותי לכל המפגשים והמסיבות. מידי היום הייתי מקבלת שיחות טלפון מרובות מבנות שרצו להתראות או מבנים שרצו להיות חברים שלי. יום- יום הייתי מוצאת את עצמי מודה לאלוהים שעשה אותי ילדה אהובה, יפה וחכמה, אפילו שלא עשיתי דבר בעבור זה.

יום אחד, יום שלא אשכח, כשהייתי בכיתה ג', קראו לי הוריי. הם אמרו שיש להם הודעה חשובה ומרגשת לבשר לי. בבת אחת עזבתי את ספר הקריאה שהיה בידי ורצתי נרגשת וסקרנית למטבח. כמעט חודש לפני היום הזה שמתי לב שהוריי מתלחששים כל הזמן, אך הם לא סיפרו לי דבר. הייתה לי הרגשה שאני עומדת לגלות מה זה.

"שי חמודה, יש לנו משהו שאנחנו רוצים לספר לך." אמר אבי.

"זה משהו טוב?" שאלתי מעט בהיסוס.

"זה משהו מאוד טוב!"

"נו... אז תספרו לי כבר! מה זה?"

"שייקה, בקרוב יהיה לך אח קטן" אמרה אמי נרגשת.

"או אחות!" הוסיף אבי.

"מה?" התרחבו עיניי.

"כן!"

"יש, יש, יש!" התחלתי לקפץ ברחבי הבית והוריי הסתכלו עליי בחיוך, והתחבקו.

עברו להם שמונה חודשים מאז ההודעה המרעישה, שמונה חודשים שבהם התפללתי שזאת בת ושמחתי לשמוע שזאת אכן נקבה. באחד הלילות שמעתי את מפתחות האוטו של הוריי מרשרשות. קמתי בבהלה. מחשבות רבות עברו במוחי.

'הם הולכים לעזוב אותי? לבד? ללכת להם עם האחות הקטנה שלי ולהשאיר אותי כאן?'

קפצתי מהמיטה וירדתי במהירות למטה. אמי כבר הייתה במכונית ואבי אמר לי בהתרגשות שירדו לה המים ושהם נוסעים לבית החולים. שמחתי שהם לא עוזבים אותי אך עם זאת חששתי. אלף, לא ממש הבנתי מה הכוונה ש'ירדו לה המים'. ובית, דאגתי לאמי. אם יקרה לה משהו בלידה? או לתינוקת? או לשתיהן? מה אני אעשה?

לא הצלחתי להירדם, אז לקחתי לעצמי כוס שוקו והתיישבתי מול הטלויזיה. לקחתי לידיי את הטלפון וחיכיתי לצלצול מאבי.

אחרי שעתיים- שלוש התעוררתי. בכלל לא שמתי לב שנרדמתי.

"בוקר טוב חמודה"

"בוקר טוב סבתא! מה את עושה פה?"

"אה אני..."

"קרה משהו לאמא?" התחלתי להילחץ. "קרה לה משהו? לתינוקת? הן בסדר?"

"כן, כן חמודה. שתיהן בסדר גמור. אמא קצת מותשת אבל היא בסדר. אבא ביקש שאני אבוא לשמור עלייך, אז באתי. רוצה לאכול משהו?"

"לא תודה אני לא רעבה"

"אין כזה דבר לא רעבה! חייבים לאכול בבוקר! לפחות משהו קטן. בואי תאכלי חביתה וסלט, אני אכין לך"

התיישבתי מול השולחן ובהיתי באוכל. לא יכלתי לאכול. פרפרים רבים ריקדו לי בבטן ולא היה לי תאבון. רציתי כל כך לבקר את אמא והתינוקת. לקחתי כמה ביסים ושתיתי כוס מיץ תפוזים. מיד לאחר מכן קמתי מהשולחן וחיכיתי לשיחה מאבי.

בשעת צהריים התיישבתי לאכול עם סבתי.

"סבתא, למה אבא לא מתקשר אליי?"

"דיברתי איתו, אל תדאגי."

"אבל למה הוא לא דיבר איתי? למה הוא לא חוזר כבר?"

"הוא רוצה להישאר עם אמא והתינוקת. תאכלי חמודה, תאכלי."

"אבל למה זה לוקח להם כל כך הרבה זמן? בטוח משהו לא בסדר"

"תאכלי את הקציצות והפירה. תראי כמה את רזה! את צריכה להשמין קצת"

"נו סבתא, אל תעבירי נושא! מה קרה?"

"תאכלי, נו"

"ידעתי שקרה משהו! למה לא מספרים לי כלום? מה קרה?" שאלתי עם דמעות בעיניים.

"לא קרה כלום. תאכלי!"

"אני לא רוצה לאכול! אני רוצה ללכת לבית החולים! אני רוצה לדעת מה קרה! אני כבר ילדה גדולה, אני לא טיפשה! תספרי לי!"

"טוב, טוב. תאכלי קציצה ואני אספר לך."

אכלתי את הקציצה בחוסר רצון והקשבתי. סבתא סיפרה שלתינוקת לא היה מספיק אוויר בלידה. שאלתי מה זה אומר והיא אמרה שבנס התינוקת ניצלה אך היא נפגעה במוח. חזרתי ושאלתי מה זה אומר, והיא ענתה שעוד לא יודעים למה זה גרם או יגרום ושצריך רק לחכות ולראות. היא גם הוסיפה ואמרה שאין לי מה לדאוג ושהיא בטוחה שהתינוקת תהיה בסדר, פשוט בסדר גמור.

היום, 5 וחצי שנים לאחר מכן, אני יודעת שלמרות שהפגיעה במוח גרמה לתינוקת, שמאוחר יותר נקראה טל, או טוליק, לאוטיזם קל ולנכות קלה, היא לימדה אותי המון.

תמיד התביישתי בה. הרי איך ילדה כמוני, ילדה כביכול 'מושלמת', יכולה להיות באותה משפחה עם ילדה נכה? מי יקבל אותי? מי יקבל אותה? כשהיא הייתה תינוקת לא היה שום דבר שונה בה, ולכן לא הייתה לי בעיה להשוויץ איתה מול חברים או חברות, כי בסך הכל היא הייתה תינוקת יפה וחמודה. אבל כשגדלה וראו שהיא קצת שונה, העדפתי להסתיר אותה ככל האפשר מסובביי. לכן תמיד הייתי הולכת לבתי החברות שלי במקום שהן יבואו אליי והייתי מדברת על טל כמה שפחות. פעמים רבות שאלו אותי מדוע כבר לא נפגשים אצלי כמו פעם, אך תמיד הייתי מתחמקת מהשאלה בתירוצים שונים ומשונים. לאחר זמן קצר, זה כבר הפך לשגרה כלשהי, השאלות הפסיקו והרגשתי הקלה. כמובן שהרגשתי רע עם עצמי, איך לא? אבל הייתי חייבת להסתיר אותה. חשבתי שאם יגלו שהיא ילדה שונה זה יהרוס את חיי. בדיעבד, אני יודעת שטעיתי. הדבר היחיד שאני באמת מתחרטת עליו זה שלא הבנתי מוקדם יותר, שלהתקרב לטל יותר, רק יעשה לי טוב יותר.