דמעות עלו בעיניי כששמעתי את אביו אומר: "דניאל, עדי, אנחנו לא נוסעים".
"באמת?!" צעקנו דניאל ואני בהתרגשות ולא ידענו אם לצחוק או לבכות. "כן אבל..." המשיך אביו ומבטו לא התחייך, להפך- הוא רק הפך לעצוב יותר.
"מה קרה?" שאל דניאל בחשש והעביר את מבטו מאביו אליי וחוזר חלילה.
"יש לזה סיבה... זאת אומרת, לזה שאנחנו נשארים"
"מ... מה קרה אבא? אתה מלחיץ אותי!"
"עשו לי בדיקות ו..."
"ומה אבא? ומה?"
"אמרו שאין טעם לנסוע, דניאלי. אין טעם."
"מה זאת אומרת אין טעם? ברור שיש טעם! אנחנו ניסע, ואתה תעבוראת הניתוח ותחלים ויהיה בסדר, אבא! יהיה בסדר!"
"לא דניאלי! לא..." אמר אביו בקול רועד וקירב אליו את בנו שהתנגד בתוקף. "אין טעם. הקציבו לי שבוע גג. אני מצטער. אני כל כך מצטער"
"גם אני..." אמר דניאל והלך.
נותרנו שם רק אביו של דניאל ואני. שנינו חסרי מילים. דמעות עמדו בעיני שנינו ושלל מחשבות בראשנו. אינני יודעת מה הוא חשב, אך אלפי שאלות על כך עלו במוחי: "מה חושבים שבוע לפני שנפרדים מהחיים? האם עדיף לדעת את זה או לא?" התנערתי ממחשבותיי במהירות, רק המחשבה על כך הרתיעה אותי. אך יותר מכל דאגתי לדניאל. ידעתי עד כמה אבא הוא דמות חשובה בחיים. אני לא ידעתי מה הייתי עושה לולא היה לי את אבי. הוא עזר לי ותמך בי כל כך הרבה במהלך חיי, ואני אסירת תודה על כך. אפילו אם אינני מראה זאת. אף פעם לא אמרתי להוריי שאני אוהבת אותם. אולי אני פשוט לא הטיפוס של גילויי אהבה כאלה ואחרים. אבל, לעזאזאל! הם ההורים שלי! בזכותם אני כאן! ואני אוהבת אותם!
חיבקתי במהירות את אביו של דניאל, מרטיבה את חולצתו, ורצתי לביתי.
פתחתי את הדלת ורצתי אל הוריי, שכבר הספיקו להתעורר והחלו לצפות בחדשות הבוקר.
"אבא, אמא אני אוהבת אתכם!"
"מה?" גיחכו הוריי והחליפו מבטים.
"מה כל כך מצחיק? אני אוהבת אתכם! זה כל כך מוזר?"
"אממ לא... זה פשוט מוזר לשמוע את זה ממך." אמרה אמי בחיוך ואבי חייך גם הוא מהצד.
"שיהיה" אמרתי וחיבקתי אותם.
רצתי לחדרי ושלפתי פתק. נטלתי עט ושרבטתי במהירות על הנייר: "מאור, אני אוהבת אותך!"
שלפתי פתק נוסף ועליו כתבתי את אותן המילים רק הפעם לשי.
רצתי לחדרו של מאור והשחלתי את הפתק מתחת לדלת, את אותו הדבר עשיתי גם לשי.
פתאום ידעתי להעריך את המשפחה שלי, את כל מה שהם עשו בשבילי, את כל מה שעברתי בחיי, את מה שעברתי במהלך השנה המטורפת הזאת, ובעיקר- ידעתי להעריך את האהבה. דבר שלא הכרתי לפני- ואולי לא רציתי להכיר.
לאחר שבועיים הלכתי לבקר את דניאל, לנחם אותו הרי לא ראיתי אותו מאז ההלוויה של אביו; כנראה שהרופאים היו מאוד אופטימיים- אביו נפטר כבר בלילה של אותו יום. כאמור, הנסיעה התבטלה. אני שמחה שדניאל נשאר, אך בד בבד אינני יכולה שלא לחשוב מה היה קורה אילו הנסיעה לא הייתה מתבטלת, הם היו נוסעים ואביו היה עובר את הניתוח ומבריא. אני נקרעת בין המחשבות האלו. אך למרות הכל- אני איכשהו מאושרת.
איבדתי אנשים יקרים במהלך השנה הזאת, והכרתי חדשים. ויותר מהכל- הכרתי את עצמי.
אז נעים מאוד, אני עדי כץ, עולה לכיתה ט'. משחקת כדורגל, מאוהבת, מפחדת
ומאושרת.
הסוף!
וואו- נגמר!
הפרק יצא קצר, אבל באמת שלא יכולתי להמשיך.
היה לי קשה ומוזר לסיים את הסיפור (בשעה טובה באמת) אבל לכל סוף יש התחלה חדשה. וגם לסוף הזה.
אז זהו, עד להודעה חדשה.
מקווה שאהבתם.
דורותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
