ואז הגיעה טוּלִיק

סוף

סוף

רצתי בכביש, הוא היה ארוך אך נראה שומם. פתאום שמעתי קול של מכונית. הסתובבתי והסתנוורתי מזוג מנורות זרחניות של אוטו גדול. תוך שניות התעשתתי ורצתי בטירוף לעבר המדרכה, ישר אל תוך ידיו הרועדות של מאור.

"עדי? עדי את בסדר? אני עברתי פה וראיתי אותך... איזה מזל! את שלמה?" המטיר עליי מאור מודאג.

"כן כן, אני בריאה ושלמה, ואני בסדר, תירגע!"

"איך אני יכול להירגע? את לא מבינה איך הבהלת אותי! את לא נורמלית!"

"בסדר בסדר, סליחה." אמרתי והשתחררתי מאחיזתו.

באותו רגע רץ אלינו דניאל ועל פניו הבעה מבולבלת. הוא הסתכל עלינו במשך שניות שנראו כמו נצח, ובתומם רץ אליי וחיבק אותי בחוזקה. קצת הובכתי, אחרי הכל, אחי הגדול עוד עמד שם. מאור קרץ לי קריצה ידידותית וחייך חיוך קטן וערמומי. הוצאתי לו לשון והוא נעלם מעבר לפינה.

דניאל הרפה מאחיזתו אך עדיין אחז בזרועותיי.

הוא ניער אותי ואמר: "תגידי לי, את שפויה? ככה את רצה לכביש?"

"סליחה אבא" עיניתי לו בזלזול וניסיתי להשתחרר מאחיזתו.

"זה לא מצחיק אותי עדי! זה לא מצחיק אותי בכלל!"

"אתה צודק, וסליחה. אני מתנצלת, באמת! אבל תעזוב אותי כבר!" אמרתי והמשכתי לנסות להשתחל החוצה מבין זרועותיו החסונות.

"אני לא עוזב אותך!" אמר והידק את אחיזתו אפילו עוד יותר.

"תעזוב אותי, נו, אתה מכאיב לי!" אמרתי והתנערתי בניסיון לגרום לו להרפות מן האחיזה החזקה.

"סליחה" התנצל והוריד את ידיו. "אבל שלא תעזי לעשות לי את זה שוב! את מבינה? דיר באלאק!"

"אתה חושב שאני נהניתי מזה?"

"אני יודע שלא." הוא אחז בכף ידי, אך הפעם בעדינות שהעבירה בי צמרמורת נעימה. "בואי"

"לאן?" המשכתי להיות אדישה וקשוחה.

"הביתה. כבר מאוחר, ואת לא הולכת לבד"

"אויש נו, איזה פולנייה אתה דניאל" גיכחתי.

נכנעתי והתחלתי ללכת לצידו.

ידו עוד אוחזת בידי ונשימתי נעתקה. הרגשתי איך פעימות הלב שלי מכפילות את קצבן ואיך כל האברים בבטני משתוללים.

מידי פעם הרמנו את מבטינו אחד לעיני השני אך מיד הורדנו אותם חזרה לרצפה.

אחרי הליכה של 5- 10 דקות הגענו לרחוב בו אני גרה.

כשהתקבנו לביתי סוף סוף הצלחתי להוציא מילים מפי.

"טוב, כאן אני גרה" חייכתי חיוך קלוש ועזבתי את ידו כדי שאוכל להסתובב אליו.

נשקתי לו על הלחי ונכנסתי הביתה. שניה לפני שסגרתי את הדלת פתחתי אותה חזרה ולחשתי לדניאל תודה. עיניו ננעצו בעיניי ונשאבנו למערבולת של רגשות.

לפתע, כאילו תיאמנו מראש, התקרבנו אחד לשני בצעדים גדולים ואיטיים. כשהיינו מספיק קרובים התחבקנו. חיבוק חזק ואוהב. התנתקנו והסתכלנו אחד על השני. תוך שניות נסחפנו לנשיקה ארוכה ומאלה באהבה. אהבה אמיתית. לא נלחצתי, לא פחדתי ולא הרגשתי נבוכה. הרגשתי איך אבן גדולה יורדת לי מהלב. את כל מה שהרגשנו הוצאנו בנשיקה הזאת.

כשהתנתקנו, הסתובבתי מהר לכיוון ביתי כי ידעתי שאם לא אעשה זאת אאלץ להיכנע לרגשות שהציפו אותי ולהישאר איתו לעוד שעות שאלה קרבה, נשיקות והרבה הרבה אהבה. נופפתי לו בעדינות וסגרתי את דלת הבית.

"היי אמא, היי אבא!" אמרתי באושר ודילגתי במעלה המדרגות לעבר חדרי.

נכנסתי, סגרתי את הדלת ונשכבתי על המיטה. סוף סוף, בין כל הבלגן, משהו טוב קרה. לא משהו טוב, משהו מצויין! מעולה! מדהים! בחיים לא חשבתי שארגיש כל כך הרבה רגשות מעורבים ומנוגדים בבת אחת.

מצד אחד הרגשתי אושר ואהבה ומצד שני, לא שכחתי את האיומים של שי, את הכמעט חרם שהטילה עליי ואת העונש שאקבל בעקבות המכות שנתתי לה. אבל לא היה לי אכפת. התכרבלתי בשמיכה, מדמיינת שאלו ידיו של דניאל שמחבקות אותי, ונרדמתי בשלווה.

כשהתעוררתי כבר היה בוקר והשמש זרחה בחוץ. התעוררתי עם חיוך מרוח על פניי מאוזן לאוזן. באופן מפתיע, זינקתי מהמיטה וזמזמתי לעצמי שיר שמח. התארגנתי במהירות ואכלתי ארוחת בוקר משביעה. נשקתי לאמי על הלחי וחיבקתי את מאור. אחזתי בידה של שי אחותי, וכך, כשמבטיהם המבולבלים והמתפלאים של בני משפחתי נעוצים בי, יצאתי מהבית.

ליוויתי את שי ונשקתי לה, ולאחר מכן המשכתי בדרכי אל בית הספר. פתאום לא היה לי אכפת מה יחשבו עליי, או מה יגידו עליי. מצידי שבזה הרגע יזרקו עליי דלי צבע כחול עם עגבניות. העיקר שאני יודעת שיש לי את דניאל ושלו יש אותי. ואף אחד, אבל אף אחד לא יצליל להרוס לנו את זה. אני לא אכחיש, כן חששתי מעט שאולי דניאל יאכזב אותי וישתף פעולה עם מזימותיה של שי. אך החששות האלו פרחו מיד כשקיבלתי נשיקת בוקר טוב ענקית מדניאל בכניסה לבית הספר.

הלכנו מחובקים לעבר הכיתה. פה ושם נזרקו הערות ילדותיות, אבל התעלמנו. במשך כל הדרך מבטה של שי היה נעוץ בנו, אך זה לא הזיז לנו אפילו קצת. השיעור עבר במהירות. כנראה שככה זה כששיעור שלם מחליפים מבטים חלומיים ופתקי אהבה שונים ומשונים. בהפסקה יצאנו שנינו למגרש ושיחקנו כדורגל.

הוא בעט בכדור ואני עמדתי בשער. הצלחתי לעצור את כל הכדורים. כנראה זה קצת 'עצבן' את דניאל והוא רץ אליי בצעקה וחיבק אותי כאילו באלימות. הוא הפיל אותי לרצפה והתגלגלנו אחד ליד השני. כשעצרנו פרצנו בצחוק מאושר ומשחרר. אני שכבתי על הרצפה כששערי פרוש לכל הכיוונים ודניאל לידי שעון על מרפקו ופניו מעל פניי. הוא חייך אליי חיוך גדול וצחקק.

"מה מצחיק?" שאלתי בפליאה.

"את"

"אני?!"

"כן, את עושה פרצוף מצחיק כזה" אמר וצחקק שוב.

"אה נו מה אתה רוצה? השמש מסנוורת אותי!" צחקקתי גם אני.

"זה חמוד" אמר וליטף את פניי.

"חמוד תגיד לכלב שלך"

"את הכלב שלי" אמר ונשק נשיקה קטנטנה ומדגדגת לאפי.

"יו? שתוק!" אמרתי ודחפתי אותו דחיפה קטנה בכתף. הפעם היה תורי לצחוק ותורו לתהות למה.

"מה מצחיק?" אמר טיפה מבוהל.

"תראה איזה פוצי מוצי אנחנו! כמו... כמו... לא יודעת נו, דביקי כאלה"

"אני דווקא אוהב את זה" אמר וחייך חיוך ערמומי.

"ואני מודאגת"

"מודאגת למה?"

"כי אם אתה תהפוך אותי לתמימה ותדרדר אותי לסמים, זנות ואלכוהול?"

"זנות נשמע טוב" אמר וקרץ ושנינו צחקנו.

"נו באמת, אתה לא חושב שזה טוב מידי בשביל להיות אמיתי?"

"את יודעת מה אני חושב? אני חושב שאת מדברת יותר מידי!"

"ואני חושבת שעוד שניה יש צלצול" ובאמת כעבור רגע נשמע הצלצול הצורמני.

קמנו שנינו עייפים וחסרי סבלנות.

"אומללים שכמונו" אמר דניאל וצחקתי איתו.

כשחזרתי הביתה חיכה על השולחן פתק מאמא.

'עדי,

דיברתי עם מנהלת בית הספר שלך. היא סיפרה לי מה עשית אתמול לשי וזה לא מצא חן בעיניי בכלל. כשתראי את הפתק הזה אני כנראה כבר אהיה בשיחה איתה. לפי מה שהבנתי זוהי כבר הפעם השלישית שאת עושה משהו זה, ולכן בכוונתה להעיף אותך מבית הספר. אני אנסה לשכנע אותה לתת לך עוד הזדמנות.

נדבר על זה כשאחזור.

אמא.'

שיט!

כשאמא חזרה הביתה היא אמרה שאני נמצאת כרגע בבית הספר 'על תנאי' ואם עוד פעם אחת אפילו אגע בקצה האצבע בשי או בכל אחד אחר אני אעוף משם על טיל.

ביום למחרת גיליתי שהשמועה כבר הגיעה לכל אוזן בבית הספר. דניאל היה היחיד שתמך בי.

לקראת סוף השיעור הרביעי נקראתי למזכירות בית הספר. קריאות 'עידוד' נשמעו מרחבי הכיתה אך המורה הצליחה להשתלט על התלמידים. יצאתי מפוחדת מהכיתה ולפני שסגרתי את הדלת הצלחתי לקלוט את מבטו המעודד של דניאל.

"מה? אני לא עשיתי כלום! אני נשבעת! זה המצאה שלכם, או של לא יודעת מי! אבל זאת טעות!" לא האמנתי ששוב מאשימים אותי במשהו שלא עשיתי. שאני ארביץ לנעמה? למה? מה לי ולה? לא התקרבתי אליה בכלל.

"אני מצטערת עדי, אבל את ידעת שזו הזדמנות אחרונה!"

"נכון, אני ידעתי, ולא עשיתי כלום!" אמרתי על סף בכי.

"מה האינטרס של שי לשקר?" אמרה המנהלת ומיד עלתה על טעותה.

"שי? שי רוזן? הייתי צריכה לדעת! אני אהרוג אותה! אני אהרוג אותה, אני נשבעת!"

"מצטערת עדי, אני נאלצת לבקש ממך לצאת מפה, לארוז את הדברים וללכת הביתה."

"אין בעיה! אין בעיה! אתם עוד תתחרטו!"

צעקתי על המנהלת ויצאתי ממשרדה בטריקת דלת.

לא היה לי כוח לאף אחד, גם לא לדניאל. נכנסתי לכיתה, אספתי את דבריי ויצאתי כשמאחוריי דניאל ושאר התלמידי נועצים בי מבט מבולבל ורק שי יושבת עם חיוך מרוצה.

היא בטח זאת שגם האשימה אותי בגניבה. היא זאת שפירסמה את הכתבה בעיתון. והיא זאת שבגללה באו עליי כל הצרות שבגללן גם שכחתי את המסיבה שהוזמנתי אליה על ידי דניאל לפני כמעט חודש.

נשבעתי לנקום.