רציתי לברוח. אלוהים, כמה שרציתי לברוח. רציתי להעלם משם ולא לחזור לעולם. ההשפלה שהרגשתי הייתה גדולה יותר מאיך שהרגשתי אי פעם. ניסיתי להרים את הרגליים, אך הן היו נעוצות באדמה. הן התנגדו לי- פשוט לא זזו. העברתי את מבטי מילד ילד, בוחנת כל מבט מזלזל, כל צחקוק. ניסיתי להבין על מה הם צוחקים. הסתובבתי בתוך המעגל כילדה בת שש שמנסה לבחור עם מי לרקוד- רק שמצבי היה שונה לחלוטין. מבטי נתקל בדניאל שהסתכל עליי במבט מלא רחמים. לא התעכבתי עליו יותר מידי- שלחתי לו מבט כעוס והמשכתי, המשכתי את שמבטי נתקל בשי רוזן. היא נראתה שמחה, אפילו יותר מידי. העיניים שלה נצצו ובהו בי. מידי פעם היא פזלה לכיוון של דניאל ופלטה צחקוק קטן.
'אז זאת כן היא? לא. לא יכול להיות. אבל גם דניאל לא יכול לעשות את זה. לא לי. לא אחרי כל מה שעברנו, כל מה שהוא אמר לי. או שאולי הוא שיקר. הרי מאז ומעולם לא היינו בקשר טוב- להפך. היינו יריבים. ואולי זה רק בגלל שהקו בין אהבה לשנאה הוא דק כל כך. או שזאת סתם קלישאה. אוחחח... אני כל כך מבולבלת.'
החלטתי לעשות משהו. בכוח רב נשאתי את רגליי וברחתי. היציאה מבית הספר הייתה חסומה על ידי שלל תלמידים מבית הספר, אז הלכתי לכיוון המבנה. נכנסתי פנימה, היה די שומם, רוב הילדים היו בחוץ. מידי פעם לפעם עברו ילדים בודדים או בזוגות, שלחו אליי מבט מוזר והמשיכו. אפילו המורים התנהגו בהתאם. מה קורה כאן?
הלכתי באיטיות, פחדתי ממה שאני עלולה לגלות או ממישהו שאני עלולה להיתקל בו בטעות. הסתכלתי ובחנתי כל פרט ופרט וניסיתי לא לפספס אפילו דבר אחד חשוד. חשבתי שאולי יהיה לי קשה למצוא את זה. וטעיתי. איך שנכנסתי למסדרון השכבתי קפצה אל מול עיניי כרזה. כרזה גדולה ובולטת. הכי בולטת בעולם. הייתי בשוק. למשך דקות אחדות לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום. לא יכולתי לעשות כלום. הייתי בטוחה שאני מדמיינת. על הכרזה היה כתוב באותיות גדולות וברורות:
עדי כץ, גנבת.
עדי כץ, רוצחת.
עדי כץ= אויר.
ומתחת להכל הייתה תמונה שלי. לא תמונה אמיתית. תמונה ערוכה בפוטושופ. רק הראש היה אמיתי, וגם הוא היה מכוסה מהמצח עד לסנטר בפצעונים גדולים ומחרידים. הייתי לבושה בשמלה סגולה- כתומה שעליה היה סרט שכתוב עליו מלכת הפלוצים. לפחות עכשיו אני יודעת מה היה כל כך מצחיק. אבל זה כל כך אכזרי.
התקרבתי עוד קצת, רק כדי לבחון את השלט מקרוב, באותיות קטנטנות, בצד השמאלי התחתון היה רשום: זכויות שמורות לשי רוזן המלכה, ולא אחרת ;)
באותו רגע לא יכולתי לשלוט על עצמי. רצתי החוצה, דחפתי את קהל האנשים ופיניתי לעצמי מעבר. חזרתי למרכז המעגל, ושוב הייתי מרכז תשומת הלב. אך הפעם כולם שתקו. כולם נראו אדישים, כולם חוץ משי, שחיוכה המעצבן עדיין נמרח על פניה- חיוך מאוזן לאוזן. דניאל כבר לא נראה באזור אך לא היה לי אכפת. רק רציתי לנקום. הלכתי אליה וראיתי על פניה שהיא לא יודעת אם להמשיך לחייך או לפחד. היא נשארה עם החיוך, רק שהפעם הוא היה מזוייף. הוא הסתיר פחד. אני ראיתי את זה. כולם ראו את זה. וכולם פחדו ממה שיקרה- כי כולם ידעו מי עשה מה, בערך.
הלכתי אליה לאט לאט, חורטת בזכרונה כל צעד ושעל. התקרבתי אליה יותר ויותר.
"משחקת מלוכלכך הא?" אמרתי לה ברגיעה מזוייפת. "אין בעיה, אין שום בעיה. אני בפנים." אמרתי וקרצתי בחיוך.
"אני שמחה לשמוע" אמרה והמשיכה לחייך את החיוך המזוייף.
"אני בטוחה שאת שמחה," אמרתי לה. "תנצלי את זה כל עוד את יכולה. כי לשמחה הזאת יש קץ" אמרתי תוך כדי הליכה עם הגב אליה. "והוא קרב ובא. מוכנה?" הסתובבתי אליה בחזרה והתקרבתי. פניי חזרו מרגועים ומחוייכים לעצבניים. צעקתי ורצתי אליה. תפסתי בשערה ומשכתי אותו הכי חזק שיכולתי. עפתי לה שתי סטירות ובדחיפה קלה העפתי אותה לרצפה. היא, פרינססה שכמותה, כמובן שלא ידעה כיצד להגיב אז היר רק צעקה "תרדי ממני, מטורפת. הצילו!" כל הזמן. וזה רק עצבן אותי יותר. היא ניסתה להאבק בי אך לא הצליחה. זוג ידיים חזקות הרימו אותי והפרידו ביננו. זה היה דניאל- אני ידעתי.
"זה לא נגמר, שמעת? שי המלכה עאלק. יא בת שרמוטה! את עוד תשמעי ממני!" צעקתי לה וניסיתי להשתחרר מידיו של דניאל. כשהשתחררתי, הסתובבתי אליו והרכנתי את הראש. בשקט לחשתי "סליחה" ופניתי לדרכי.
הוא צעק ורדף אחריי. אבל לא היה לי אכפת. רצתי יותר מהר ממנו, ולא ידעתי לאן- פשוט רצתי. עברתי כבישים סמטאות ורחובות שלא הכרתי. מאחוריי עוד שמעתי את הד קולו קורא בשמי, אך המשכתי להתעלם.
רצתי בכביש, הוא היה ארוך אך נראה שומם. פתאום שמעתי קול של מכונית. הסתובבתי ו...
יצא קצר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
