RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2008
 אהבה-שנאה 3\> (סיפור בשלושה חלקים)
אז..
עבר עוד יום מאז שפתחתי את הבלוג..
אני לא רוצה להיות כמו אלה שמעדכנים כל חצי דקה..
אבל אני חייבת להוציא את זה החוצה..
1. אתה ה-כ-ל היה הדבר היחיד שיכולתי לומר לו.. אבל לא במילים..
הוא היה ידיד ממש טוב שלי, ידי נפש, אחד שמכיר אותי יותר טוב משאני מכירה את עצמי..
אבל השפה בינינו היא שפה לא במילים, מבט אחד אליו באמצע שיעור או בכל זמן אחד הוא יבין מה הנושא, מה אני רוצה לומר לו, פשוט וברור.
לא רבנו כמעט אף פעם היינו.. ממ.. נשמות תאומות..
אל תבינו אותי לא נכון, לא הכרנו מגיל אפס.. היינו ביסודי ביחד, אבל לא ממש דיברנו..
אחרי זה שעברנו לחטיבה התחלנו לדבר.. וסתם יצא שהיה לנו קטע.. הבנו שזה לא זה, אבל קלטנו משהו, הקשר בינינו היה קשר הבנה,
קשר הכרה וקשר של כבוד.. גם אחרי הכל המשכנו כמו קודם..
התחלתי להרגיש שמשהו עובר עליו.. אבל כמו שהכרתי אותו, לא שאלתי הרבה רק נתתי לו לעבור את זה לבד, כמו שהוא תמיד עושה במצבים האלה..
אחרי הרבה זמן כבר לא יכולתי עם זה ואמרתי לו שהוא לא צריך לעבור את מה שלעזאזל זה לא יהיה לבד, אבל הוא לא הקשיב..
הוא התחיל "לחוש" את עצמו (אדם חש= אדם שחושב את עצמו יותר מידי..) ולהסתובב עם כל המאגניבים (זה לא שאני חננה.. זה הוא שהיה כזה.. בערך..)
ואז זה נהיה יותר גרוע.. הוא הפסיק לדבר איתי.. מבינים?! לדבר עם זאת שנתנה לו הזדמנות, שלא שפטה אותו על רמת החברים, או אם הוא חננה או לו..
כל פעם ששאלתי אותו מה קרה, התשובה שלו הייתה "קרו הרבה דברים".. הוא הפסיק להתעניין, חצי שנה הוא לא דיבר איתי, וכשאני אומרת לא דיבר אני מתכוונת
אפילו לא הסתכל עלי..
התחלתי להחזיר לו, ולהתעלם גם..
אבל שום דבר לא החזיר אותו, והתחלתי להרגיש כמה שהוא חסר..
אני כנראה פירשתי את החוסר שלו כאהבה.. אני לא יודעת אם זה נכון או לא, אבל הלב שלי נשבר..
אחרי שהפסקתי סופית לדבר איתו, חחי נהרסו.. נעשיתי אפלה, החברות שלי לא ידעו מה עובר עלי.. כתבתי לו מכתב,
ואני לא בטוחה אם הוא קרא את זה או לא, בכל מקרה, אם אתה כאן ואתה קורא את זה ק', הינה הוא:
"אתה נעלמת, נשארתי לבד. כשאמרת לי שהרבה דברים קרו, אז אחרי הכל, אני שולחת את זה חזרה.
לא התכוונתי לעצבן, ואם עשיתי משהו רע, תגיד, אני אבקש סליחה, אני אעשה הכל כדי להחזיר אותך.
אני לא רוצה שתאהב, לא שתסלח, רק שתחזור להיות ק' הקודם, שהכרתי, שדיבר איתי, שהכיר אותי, והכי חשוב- האחד שאהבתי..
הלב שלי כבר שוב.. שום דבק בעולם לא יכול לתקן אותו, רק אתה, אתה הדבק המיוחד שיכול להציל אותו..
למה השתנת? הכל היה מושלם הכל היה בדיוק כמו שהוא היה צריך להיות, שזו סיבה מושלמת שהסטן יבוא להרוס.. 3\>
אני לא מצפה שתעשה כלום אחרי המכתב הזה, כבר לא איכפת לי מה תומר, העיקר שאתה יודע, שאתה מודע למה שאני מרגישה,
זה ברור שלי שאתה שם לב שאתה לא מדבר איתי כבר חצי שנה, ואם שמת לב, הברק שהיה לי בעיניים, השמחה, האור
הניצוץ הזה שכולם אמרו לי שרק לראות אותו גורם שמחה, אבד. והוא אבד לתמיד. הוא לא יחזור. רק איתך 3\>
ק' ניסה לדבר איתי אחרי הכל, אבל זה לא יחזור להיות מה שזה כבר היה.. זה אף פעם לא יוכל..
לזה התכוונתי כשאמרתי שהיחסים ביני לבינו הם מיוחדים, בלי לומר כלום, בלי לדבר, הכל השתנה מקצה לקצה, בגלל מבטים ויחס,
ובעיקר בגלל הכבוד שאבד..
2. איך אהבה ושנאה זה רגשות כל כך הפוכים, אבל גם כל כך קרובים..
לאט לאט, עם הזמן תוך כמה שבועות הלב שלי שהכיל אהבה טהורה, לא יכל יור לסבול את הסבל הרב הזה.
הרגשתי איך האהבה מתחילה להפוף לשנאה טהורה, איך כל מבט שלי בו, הציט אש בעניים שלי, כמו בסרטים.
אבל לא אש אדומה של אהבה, אש שחורה משחור של שנאה טהורה.
החיים השתנו, הרגשתי פחות כאב. התחלתי לחשוב שעדיף לשנוא מאשר לאהוב..
ההרגשה הזאת היא לא טעות, אולי רק קצת.. האהבה כאבה לי, כאבה לי מאוד.
כאב לי לראות אותו, כאב לי לראות איך הוא צוחק, איך הוא ממשיך כרגיל, כאילו כלום, כאילו אף אחד לא חסר.
זה כאב עמוק, כאב הכי גדול שבן אדם כמוני יכול לסבול, כאב של געגוע למישהו קרוב, כאב של לראות אותו,
ולדעת שהוא לא יהיה שלי, שהוא לא יחזור להיות הידיד הכי טוב שלי, שהוא לא יחזור לדבר איתי, ולהבין אותי כמו פעם.
הכאב הזה היה צריך להעלם, והנוגדן היחיד שהלב שלי יכול היה להשיג, היה שנאה.
אולי אני נשמעת מרשעת, אבל ככה זה היה.
התמדתי והתעלמתי, כדי שיבין, כדי שאולי משהו יחזור להיות כמו קודם, למרות שידעתי שזה כבר בנקודת אל חזור.
הוא התחיל להתנהג מוזר, לנעוץ בי מבטים, להביע שנאה חזרה.
כשדיברו איתנו בכיתה על סבל (לא זוכרת איך הגיעו לנושא הזה..) הוא הסתכל לי ישר בעיניים, ושעתיים שלמות לא מצמץ ולא הזיז את העיניים מהעיניים שלי.
3. החברות הטובות שלי, אתן ה-כ-ל!
אתם בטח מחכים לסוף הטוב, שהוא חוזר להיות הידיד הכי טוב שלי, ושהכל חוזר להיות יופי.
אבל זה לא מה שתקבלו. הסוף שלי, הוא סוף לא פטור, סוף שאני מקווה שיפתר בהמשך..
החברות שלי עכשיו הן כל חיי, הן החזירו לי את ניצוץ לעיניים, את החיים. את השמחה, ואת הסיבה לחיות.
הוא- כבר לא מעניין אותי. טוב, בעצם זה לא נכון, אני רק כותבת את זה כי אני מקווה שזה יהיה ככה..
הייתי רוצה לומר לו, שירגיש אשם, שגם ככה עוד ארבעה חודשים אני לא פה.
הוא כל כך יכעס על עצמו, אני יודעת מה אתם חושבים, שאני אכזרית. אבל זה מגיע לו. מגיע לו על כל מה שהוא עשה לי. על כל הסבל.
לפעמים, לפעמים המבטים שלנו מצטלבים, ובגלל היכולת המיוחדת של ההבנה בינינו, עוברים במבטים האלה כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה דברים שהיו צריכים
להאמר ולא נאמרו. כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה כעס ושנאה, וכל כך הרבה אהבה.
אני מקווה שקראת את זה, למרות שכל מה שאני כותבת כאן מתפרסם לכלל, אף אחד (אני מקווה) לא ידע שזה אני.
אני מקווה שאתה קורא את זה סתם במקרה, ואולי חושב אם מה שאני עברתי דומה, כי הסיפור- נשמע ותו דבר.
לפעמים אני חושבת, מה תגיד אם אני אתנהג כרגיל, אם אתה תשתף פעולה, ואולי, אולי זה יחזור להיות כמו פעם.
למרות שעמוק עמוק בלב, אני יכולה להרגיש כאב, כאב תמידי שישאר שם לעולמי עולמים. כאב שישאר איתי לנצח, מהדחייה הראשונה של
הנשמה התאומה שלי.
קרמיט.
| |
|  כינוי:
קרמיט =] בת: 33 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
