אני מחפשת במבט תקווה.
תקווה שמישהו חושב עליי.
לא הרבה. מעט. קצת.
אבל במקום אני מקבלת פרצופים חיוורים.
מלאים במבטים חסרי הבעה.
מבטים חסרי תחושה אמיתית.
מבטים כואבים. הם חסרי תקווה.
הם שואבים את החיים ונותנים כאב במקום.
כאב שצורם בלב.
כאב שגורם ללב
להישבר ולפרוץ בזעקה.
כינוי:
Stav..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
