Hug Me Pleas

אני לא מרגישה איכפטיות יותר אני לא מרגישה שלמישו יש זין ביכלל לדאוג.. הכל פשוט יבש..

אמא שלי בימים האחרונים פשוט לא מפסיקה להרים עלי תקול ואז להתנהג כאילו עור התוף שלי בסדר..

זה ממש מרגיז כבר אני לא יכולה לישמוע אותה יותר.. שלא לדבר על לראות אותה..

וגם הדבר הכי כואב כבר היא שמה זין על כל פיפס שאני מוציאה מהפה.. זה כאילו באמת לדבר לקיר..

אני כבר יודעת מה היא חושבת כשאני מתחילה לדבר.. שיט מה היא רוצה ממני שוב? למה אני צריכה לסבול את זה כל יום? ועוד ועוד..

אני לא מרגישה באמת שלמישהו איכפט.. זה כאילו סתם עוד נטל בחיים של האנשים שמכירים אותי..

אני כבר לא יודעת.. מצד אחד אומרים לי כל מיני דברים שנותנים את ההרגה שאוהבים אותי.. אבל מצד שני הכל סותר את עצמו..

די אני כבר לא יודעת מה לחשוב.. נימאס כבר.. אני לא מרגישה חיה.. אני צוחקת אבל אני לא שומעת את הצחוק של עצמי..

רק את האחרים..

תמיד חשבתי שאני נולדתי לא כדי לדבר.. אלה כדי לשתוק והקשיב..

אני שמה לב שאנשים כבר בטלפון כבר לא שואלים אותי מה קורה.. ישר עם אני שומעת או מקשיבה למה שיש להם להגיד.

כואב לי.. כי אני חושבת שאני לא יתאהב בחיים.. כי כל קרן אר מכוסה בענן שחור.. כי מה שיש בתוך הקנקן מר מאוד..

אני שבוע רוצה לבכות ויוצא לי לפעמים אבל פתאום הכל נחסם ושוב נישמר לפעם הבאה.. שבפעם הבאה יהיה אפילו יותר קשה..

כי באמת שבפעם שהכל יצא אני יבכה כמו שלא בכיתי בחיים שלי..

אז זה בעם ההרגשה הכללית.. נאחסית ולא עוברת..

נ.ב אני מרגישה שגם עכשיו מחליפים אותי.. זה ממש מדכא כאילו הייתי בכל הזמן הזה שהיה קשה ועכשיו כשבסדר אני לא נחשבת בשיט..

טוב נכון לא עידכנתי מממממממללללללאאאאאאאא זמן.. האמת לא כי אין לי מה לכתוב.. כי אני עצלנית.. או פשוט לא מרוכזת..

הרבה דברים בראש שלי עכשיו.. ואני ממש ממש לא מרוכזת בחיים שלי.. זה כאילו כבר מרוב שנימאס לי ממה שקורה אצלי.. כי שום דבר לא מתחדש

רק נעשה מגעיל יותר.. אני לא מתעסקת בחיים שלי.. אני מתעסקת בחיים של חברות שלי. שבד"כ לא מעניינים אותי בשיט.. חוץ משל אלה שאני אוהבת..

אני כבר לא מצפה לדברים מאנשים כי אני ניפגעת כל פעם מחד.. משהו שכמה אנשים צריכה לאמץ את זה..

ואהבה.. אפשר לשכוח כל בן שאני שאני נידלקת עליו קצת איזה חברה שלי לוקח לי אותו.. אני יודעת שזו אשמתי שאני לא אומרת כלום אבל עדיין זה פוגע לא לישאול..

אני רוצה לשנות אבל כלום לא זז.. אני רוצה שיהיה טוב, אבל ניעשה רע.. והדבר הכי גרוע שאף אחד לא יכול להקשיב והפעם באמת..

אז הייתי דרמתית לגבי כל דבר.. עכשיו אני בפרופורצוית אני יודעת ממה לא טוב לי. ממה הכל כזה נמאס. אני צריכה שינוי..

כשהייתי קטנה חייתי בנהריה בתקופה של האינטיפדה.. שזה היה כאילו סיוט חיי.. כי כל לילה הייתי במקלט, באמצע מיקלחת ישר רצים למיקלט..

כל מיני זיכרונות שאני זוכרת מהתקופה שבה הייתי חיה שם.. והיה לי קשה.. ועכשיו כולם שחכו את זה.. אף אחד לא שואל אפילו מה אני מרגישה..

כשאני שומעת את החדשות אני מרגישה עצב וכאב.. על הבית שלי נפלה קטיושה זה ממש מפחיד כי איך שיצאנו ממנו זה קרה..

יש הרבה זיכרונות גם מצחיקים מזה.. אבל הכל טראגי מידי.. זה מעצבן..

המצב ממש מפחיד.. מ-ע-צ-ב-ן.. אבל אני מנסה להתגבר.. מהכל. ואני מקווה שכולם שם יהיו בטוחים ובסדר כי אני מבינה הכל.

טוב אני זזה.. די מדכא אותי לכתוב כרגע..