Hug Me Pleas

מהם בעצם החיים? למה בעצם אני חיה? למה אני ממשיכה שיכאב לי? למה?

אני מרגישה כמו גופה שקמה בבוקר אוכלת ולפעמים צריכה לעשות שעווה..

הכל אצלי כל כך ריק.. כל כך משעמם.. כל כך חסר תשוקה.. כאילו יש חורים שחורים בגוף שלי..

אני מדוכאת עצובה בוכה ואחר כך כאילו כלום.. הכל בסדר.. יש אהבה יש תשוקה יש חברים יש עומק..

אני מרגישה כאילו אני לא חיה בישביל ללמוד לעתיד.. אני חיה בישביל ללמוד כדי שאמא שלי תיקנה לי מחשב..

אני מרגישה שאני לא חיה בישביל עצמי.. אני חיה בשביל שאנשים לא יבכו לא יאשימו את עצמם ולא יתאבלו על דבר חסר ערך..

אני לא מאוהבת.. אני לא מתאהבת.. אני חיה על אשליות שאני אוהבת.. אבל בסוף זה שום דבר..

אני מרגישה מרוחקת.. מנוגדת לדברים.. הכל מגעיל לי.. זה עושה לי עוד יותר רע..

אבל האם הרגשות האלו אומרים שאני בעצם חיה? האם זה מה שאומר שיש לי נשמה? שטוב לי?

האם הרגשות הם מה שמקיים את האדם? אבל אם אלו הרגשות שלי למה אני עדיין חיה?

זה רע לי.. לא טוב לי.. כל דבר מגעיל, דוחה, מעצבן, מעייף, בלתי ניסבל ובכל זאת אני ממשיכה לקום בבוקר..

אני לא מנסה להיות משוררת אני גם לא מגזימה.. אני רק אומרת את מה שאני מרגישה כבר כמה זמן אולי זו תקופה..

אבל זה לא הלך לשום מקום והיום הודתי שאני בנאדם שלא רואה צד חיובי בכל הדברים..

יש כאלה שמודים שיש להם חשמל.. יש כאלה שמודים שיש להם בית.. יש כאלה שמודים שיש שמש בחוץ..

אבל מה עם עוד? מה אם אני רוצה עוד חשמל כדי להדליק את המחשב? מה אם אני רוצה שיהיה לי חדר משלי? מה אם אני גשם?

אני לא יכולה לקבל את מה שאני רוצה.. כי כמו שכל בנאדם חי אומר "החיים קשים מה לעשות" אבל אנחנו עדיין ממשיכים לחיות..

למרות שקשה למרות שנימאס למרות שדי הכוחות האלו כבר לא נימצאים יותר.. אני יודעת שיש המון אנשים עם חיים הרבה יותר גרועים משלי..

אבל אני לא יודעת להיסתפק.. ואף פעם לא הסתפקתי.. וכניראה שזה מה שעצוב.. כי בגלל זה אני לא מרגישה חיה.. כי שום דבר לא יספק אותי או ישמח אותי..

שלא לדבר שאני לא חושבת שאני יכולה למצוא אהבה.. או להישאר עם האחד הזה הרבה זמן..

כשאני יתאהב אני יתן לו הכל כי אני ידע שזהו ניכנעתי.. לא ניסגרתי.. הוא שבר את החומות.. כמובן שאני יתן לו הכל בדרך שלי..

אבל חוסר המציאה חוסר תיקווה הזה שנימצא בי הורג אותי מבפנים.. אני לא יכולה ללכת לבצפר ככה.. אני חולה ולא רואים את זה..

אני אומרת.. אבל לא מקשיבים.. במיוחד אמא שלי.. זה כאילו טוב נו היא שוב חולה.. היא לא תעשה כלום.. ואני לא מסוגלת ללכת לעמוד לנשום..

זה שאני חולה עושה אותי עוד יותר מדוכאת.. ההקשבה לחברות שלי מדכאת גם.. לא ביגלל שאני לא רוצה לישמוע.. כי הן מלאות תשוקה לחיים ללמוד לחיות..

אני איבדתי את זה.. פעם כל דקה הייתה לי חשובה שאני יזכור אותה.. עכשיו אני שוכחת הכל..

ואני לא חושבת שאני איי פעם יהיה מאושרת במקום אחר כי במקום אחר זה התחלה חדשה וקשה בלי חברים שמכירים כבר.. הכל קשה..

אבל השינוי זה הדרך.. קשה לי להישאר פה כבר.. אבל אני לא יכולה להתנתק.. לא יכולה לישכוח..

לא יכולה ללכת. ואני מקווה שישתנה הכל.. כי אם לא אני לא מרגישה צורך לחיות כבר.. הפחד הזה מהגילוי והכעס רודפים אותי הרבה וזה מקשה עלי יותר ויותר..

אבל כמו שכולם אומרים לי "יהיה טוב בסופו של דבר.." לא רואה את זה בא..