וואלה, מה אני אכתוב? אין לי שום חשק בכלל. מה שרשום למעלה אמור להגיד הכל. אפשר להגדיר את זה בצורה כזאת:
החיים שלנו מתחלקים לשני חלקים. אפשר להגדיר את זה כיום ולילה. ביום ניתן לראות שמש בשמיים, שמיים כחולים, מלא צבעים על פני כדור הארץ. הרבה חיות חמודות כמו ארנבים, פרפרים ומלא מלא חיות חמודות. ניתן לראות גם את האושר של הסביבה כולה. אתה מאושר אז אתה רואה את העולם מזוית אחת. אתה רואה לרוב רק את היום. כי היום בנתיים חלק מהחיים שלך. וכשמגיע הלילה הכל נעלם. האושר שלך נעלם וכל מה שאתה רואה זה שמיים שחורים עם ירח מלא בצבע אדום, שיכול להגיד רק משו רע. כל הצבעים נעלמו, נשאר רק שחור אפל ואפור. כל החיות החמודות הפכו להיות מוטציות מיתילוגיות שלא חלמנו עליהן אפילו. אתה לא רואה יותר אושר של הסביבה. אתה רואה רק סבל, כאב, מלחמה, רצח וכו. מה לעשות ככה החיים בנויים. אני באמת מקווה שלא אצל כולם. בגלל זה אנחנו חיים מיום ללילה... ומה שאנשים קוראים אותו מצב רגיל זה כשאתה מתרגל ללילה ואתה חלק ממנו אז באמת לא אכפת לך. הייתי כזה... עד שלא זרחה השמש ורצחה את העיניים. שמש כל כך יפה... נאלצתי לוותר על האפלה שהתרגלתי אלייה כבר, כי מה שראיתי היה כל כך יפה וכל כך טוב. לא יכולתי לעבור על זה בשקט. אז נשארתי עם השמש והאור. אבל ידעתי שתגיע השקיעה... והנה היא הגיע. ראיתי את זה... ועכשיו הגיע הלילה, ושוב הירח מעליי... אבל אני לא רגיל אליו כבר, ונכון לעכשיו גם לא בא לי עליו. אני רק רוצה לחזור לבוקר. אבל זה כבר לא הגיוני כי את אותו הבוקר כבר אי אפשר להחזיר. יכול לבוא בוקר אחר. אבל כמו שאמרתי אני לא צריך אותו עכשיו. אז כנראה נמשיך מאותה נקודה שהפסקנו... ישיבות עם האפלה, הקשבה לשקט של בתי קברות, האדרנלין הגבוה, הפחד שרוצח מבפנים. אולי אני אתרגל לזה שוב, באצם למה אולי? אני יודע שזה מה שיקרה.  פעם אחת אמרו לי שאני מלאך, ואני עד עכשיו כועס על אותם אנשים על זה. כי מלאכים אי אפשר לאהוב. אז מה הקטע בלהיות מלאך? (כן נשמע עלוב אני יודע). אבל יותר גרוע להיות מלאך אפל שמנסה למצוא את האור, ונותן יותר מדי. כשתפקיד שלו זה לעשות רע. והוא יכול לעשות רע, יש לו כל כך הרבה כוח. הוא יכול להשיג הכל בדרך שלו. אבל הוא בוחר דרך יותר קשה. את הדרך הטובה. בסוף הוא מתבלבל ולא יודע לאן הוא שייך... למלאכים? לשדים? או לאנשים?